ספר זמנים: הלכות שביתת עשור, פרק א, ב-ג
ג) ומותר לקנב את הירק ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה, ומהו הקינוב, שיסיר את העלים המעופשות, ויקצץ השאר, ויתקן אותו לאכילה. וכן מפצעין באגוזין, ומפרדין ברמונים מן המנחה ולמעלה, מפני עגמת נפש, שלא יצטרכו להכין את כל המאכלים רק לאחר סיום הצום. ויום הכפורים שחל להיות בשבת, אסור בקניבת ירק ובפציעת אגוזים ובפרידת רמונים כל היום. וכבר נהגו העם בשנער ובמערב [-בבבל ובארץ ישראל] שלא יעשו אחד מכל אלו ביום הצום, אלא הרי הוא כשבת לכל דבריו.
ד) מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים, והיא לשבות בו מאכילה ושתייה, שנאמר 'תענו את נפשותיכם', מפי השמועה למדו, ענוי שהוא לנפש זה הצום, וכל הצם בו קיים מצות עשה, וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר 'כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה', מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה, למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתייה, וכל האוכל או השותה בו בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
