ספר זמנים: הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ב, ח-ט
ח) כשגזרו חכמים שלא לתקוע בשופר ביום טוב של ראש השנה שחל בשבת, לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין, אבל בזמן שהיה המקדש קיים והיה בית דין הגדול בירושלים, היו הכל תוקעין בירושלים בשבת כל זמן שבית דין יושבין. ולא אנשי ירושלים בלבד, אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים, והיתה רואה את ירושלים, לא שתהיה בתוך הנחל שאין רואים משם את ירושלים, והיתה שומעת קול תקיעת ירושלים, לא שתהיה בראש ההר שאין שומעים משם את התקיעות של ירושלים, והיתה יכולה לבוא בירושלים – ניתן לבוא בראש השנה מאותה עיר לירושלים, לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם, אנשי אותה העיר היו תוקעים בשבת כירושלים. אבל בשאר ערי ישראל לא היו תוקעין:
ט) ובזמן הזה, שחרב המקדש, כל מקום שיש בו בית דין קבוע, והוא שיהיה סמוך (-שיהיו הדיינים סמוכים) בארץ ישראל, תוקעין בו בשבת. ואין תוקעין בשבת אלא בבית דין שקידשו את החדש, אבל שאר בתי דינין אין תוקעין בהן, אף על פי שהן סמוכין. ואין תוקעין אלא בפני בית דין גדול בלבד, כל זמן שהן יושבין, ואפילו ננערו לעמוד ועדיין לא עמדו, תוקעין בפניהם. אבל חוץ לבית דין אין תוקעין. ולמה תוקעין בפני בית דין, מפני שבית דין זריזין הן, ולא יבאו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים, שבית דין מזהירין את העם ומודיעין אותן:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
