ספר זמנים: הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ה, כה
כה) סוכה שאולה, כשרה. וכן סוכה הגזולה, כשרה. כיצד, אם תקף על חברו והוציאו מסוכתו, וגזלה, וישב בה, יצא, והטעם לכך, כיון שאין הקרקע נגזלת, וכל המחובר לקרקע נחשב כקרקע, ונמצא שהסוכה שייכת לבעליה הראשונים, והגזלן היושב אינו אלא כשואל אותה מהבעלים. ואם גזל עצים ועשה מהן סוכה, יצא, ואף שמן התורה עליו לפרק את הסוכה ולהשיב את העצים עצמם, שתקנת חכמים היא, כדי שלא ימנעו גזלנים מלחזור בתשובה, שאין לבעל העצים אלא תביעת דמי עצים בלבד, ואילו העצים עצמם שייכים לגזלן (ואפילו אם עדיין לא שילם לו את דמי העצים, אך בכוונתו לשלמם לאחר זמן, יצא). ואפילו גזל נסרים והניחן, ולא חברן ולא שנה בהן כלום, יצא. העושה סוכתו ברשות הרבים, הרי זו כשרה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
