ספר זמנים: הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז, יז-יח
יז) ומשחרב בית המקדש, אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון, ואפילו בני ארץ ישראל, שקדשו את החדש וידעו בבירור שיום זה הוא יום טוב ראשון, מפני בני הגבולין הרחוקים, שאינן יודעין בקביעת החדש, כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה, ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין, הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא, ואין שם מקדש להתלות בו, ולהבדיל על ידו בין המקומות.
יח) ובזמן הזה, שהכל עושין את זמני החגים על החשבון ולא על פי ראיית הירח, נשאר הדבר כמות שהיה, שלא ינטל לולב בשבת כלל, לא בגבולין ולא בארץ ישראל, ואפילו ביום ראשון, ואף על פי שהכל יודעים בקביעת החדש, וכבר בארנו שעיקר האיסור בנטילת הלולב בשבת הוא גזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
