ספר זמנים: הלכות תעניות, פרק ב, א-ב
א) אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין בחצוצרות עליהם, על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב של מלחמה, ועל הַדֶּבֶר (-מגפה), ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השדפון ועל הירקון (-מיני נזקים של התבואה), ועל המפולת, ועל החלאים, ועל המזונות, ועל המטר:
ב) כל עיר שיש בה צרה אחת מכל אלו, אותה העיר מתענה ומתרעת בחצוצרות עד שתעבור הצרה, וכל הערים שסביבותיה מתענות ולא מתריעות, אבל מבקשים עליהם רחמים. ובכל מקום אין צועקין ולא מתריעין בשבת, כמו שאמרנו, חוץ מצרת המזונות שצועקין עליה אפילו בשבת, אבל אין מתריעין עליה בחצוצרות בשבת:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
