ספר זמנים: הלכות תעניות, פרק ה, ט-י
ט) זו היא מדת כל העם, שאינן יכולין לסבול יותר מדאי, אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן (-הנהגתם), ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח, ושורה את הפת במים, ויושב בין תנור וכירים, ואוכלה, ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה, כמי שמתו מוטל לפניו. כזה ראוי לחכמים לעשות, או קרוב מזה. וּמִיָּמֵינוּ לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו של עדשים, אלא אם כן היה בשבת:
י) עוברות ומניקות, מתענות ומשלימות בתשעה באב, ו תשעה באב אסור ברחיצה, בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבעו במים. ואסור בסיכה של תענוג, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, כיום הכפורים. ומקום שנהגו לעשות בו מלאכה, עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלין בו. ואמרו חכמים שהעושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
