ספר נשים: הלכות אישות, פרק טז
לא) האשה נאמנת לומר 'מת בעלי', כדי שתנשא, כמו שיתבאר בהלכות גירושין, ומתנאי הכתובה שאם תנשא לְאַחֵר אַחַר מותו תטול כל מה שכתב לה בכתובתה, לפיכך אם באה לבית דין ואמרה 'מת בעלי, התירוני להנשא', ולא הזכירה שם גביית דמי כתובה בעולם, מתירין אותה להנשא, ומשביעין אותה, ונותנין לה כתובתה. אבל אם באה ואמרה 'מת בעלי, תנו לי כתובתי', לא רק שאין נותנים לה דמי כתובתה, אלא אף להנשא אין מתירין אותה, שמתוך דבריה מוכח שעל עסקי הכתובה באה, והרי זה בחזקת שלא מת, ואין דעתה להנשא, אלא רצונה ליטול כתובה מחיים בלבד. באה ואמרה 'מת בעלי, התירוני להנשא ותנו לי כתובתי', אף על פי שתבעה גם את כתובתה, מכל מקום מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה, מפני שעיקר דבריה על עסקי הנישואין באה. אבל אם באה ואמרה 'מת בעלי, תנו לי כתובתי והתירוני להנשא', מתירין אותה להנשא ואין נותנין לה כתובה, ואם תפשה, אין מוציאין מידה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
