ספר נשים: הלכות אישות, פרק יד
טו) המורד על אשתו, ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה, מפני ששנאתיה, מוסיפין לה על כתובתה מִשְׁקָל שש ושלשים שעורה של כסף בכל שבת ושבת (-בכל שבוע), וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב עמו. ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת, הרי הוא עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא יגרע', שאם שנאה ישלחה, אבל לענות אסור. ולמה לא ילקה על לאו זה, מפני שאין בו מעשה:
טז) איש ואשתו שבאו לבית דין, הוא אומר זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת לא כי, אלא כדרך כל הארץ אני עמו, וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין בתחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין. ואחר כך אם לא הודו אומרין להם התיחדו בפני עדים. נתיחדו ועדיין הם טוענין את אותן טענות, מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין. אבל לבעול בפני בני אדם אי אפשר, לפי שאסור לבעול בפניה כל בריה:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
