ספר נשים: הלכות אישות, פרק יח
ז) אלמנה שתבעה מזונות מן היורשים, הם אומרים נתנו והיא אומרת לא נטלתי, כל זמן שלא נשאת לאדם אחר (שבאותו זמן נחשבים הנכסים בחזקתה), על היתומים להביא ראיה שכבר נתנו, או תשבע שבועת היסת ותטול. משנשאת לאחר (שמאותו זמן הנכסים בחזקת היורשים), עליה להביא ראיה שלא קיבלה, או ישבעו היורשים שבועת היסת שנתנו לה ויפטרו.
כח) דין תוספת כתובה כדין העיקר, לפיכך, אלמנה שתבעה או מכרה או מחלה או משכנה תוספת כתובתה עם העיקר, אין לה מזונות. ואם תבעה מקצת והניחה מקצת, הרי זו כמי שתבעה מקצת העיקר והניחה מקצתו, שיש לה מזונות. וכל המוכרת או המוחלת סתם, מכרה ומחלה התוספת עם העיקר, ששניהם 'כתובה' שמם בכל מקום:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
