ספר נשים: הלכות אישות, פרק כא
יז) הגרושה, אין לה מזונות מהבעל שגירשה, אף על פי שהיא מניקה את בנה, אבל נותן לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להן, מִכְּסוּת ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה. אבל המעוברת שהתגרשה, אין לה כלום. שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה, עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו. ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אמו לא אתן לו מזונות. והבת להורים שנתגרשו נמצאת אצל אמה לעולם, ואפילו לאחר שהיא בת שש:
יח) כיצד נוהגים כאשר ההורים התגרשו והבת נמצאת אצל אמה, אם היה האב ראוי לתת צדקה, מוציאין ממנו את הסכום הראוי לו לתת לבתו בעל כרחו, וזנין אותה והיא אצל אמה. ואפילו נשאת האם לאחר, בתה נשארת אצלה, ואביה זן אותה משום חיוב צדקה, עד שימות האב, ותזון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה (וכפי שהתבאר לעיל, שאחד מתנאי הכתובה הוא שהבנות יהיו ניזונות מנכסיו עד שיבגרו או עד שינשאו), והיא אצל אמה. ואם לא רצתה האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות, הרשות בידה, ונותנת אותן לאביהן, או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב, והן מטפלין בהן:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
