ספר נשים: הלכות גירושין, פרק ב

ג) וכותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, שהרי אין כתיבת או נתינת הגט צריכה את הסכמתה, והוא – ובתנאי שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעין שזה הוא פלוני, ויודעים שאשתו היא פלונית, שאם לא כן יש לחשוש שיכתוב גט עבור אדם אחר והלה יתנו לאשתו לשם גירושין, ובאמת לא נכתב כלל לשם אותו אדם. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים, ושמות נשותיהם שוים, אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו, שאם לא כן יש לחשוש שמא יכתוב גט בשמו ובשם אשתו, ויוליכו לאשת חבירו, ויגרשנה עליו (כי תוציא האשה את הגט ותטען שהתגרשה בו מבעלה).
ד) ובשעת הסכנה, כגון שהבעל מסוכן למות, כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין אם אכן זהו שמו. ואף שמעיקר הדין הבעל צריך לתת את שכר הסופר, כדי שיהא הגט שלו ויגרש בו, תקנו חכמים שהאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום, ותקנה זו היא לטובתה, שמא יעגן הבעל את אשתו על ידי שלא יתן שכר לסופר שיכתוב את הגט, ולכן התירו ותקנו שתמיד האשה תתן את השכר, וחכמים הקנו את הגט לבעל מכח 'הפקר בית דין הפקר'.