ספר נשים: הלכות גירושין, פרק ב

יא) אמר להם הבעל אחד מלשונות אלו, 'הוציאוה', 'עזבוה', 'התירוה', 'הניחוה', 'הועילוה', הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר, לפיכך לכתחילה אין כותבין לה, ואם כתבו גט ונתנו לה, הרי זו ספק מגורשת.
יב) האומר 'כתבו גט לאשתי', הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו, ואין נותנין את הגט לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה, אינו גט. במה דברים אמורים, בבריא שאמר לשון זו, שיש לדייק מכך שלא אמר להם 'תנו' שהיה רצונו רק לכתוב לה גט ועדיין לא ליתנו לה, אבל המסוכן, והוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד חליו מיד, והיוצא בקולר – כבול למשפט, אפילו היה המשפט על עסקי ממון, וְהַמְּפָרֵשׂ בים, והיוצא בשיירא למדבר, ואמר 'כתבו גט לאשתי', אף שלא אמר להם 'תנו', הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה, שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה כדי שלא תתעגן, או כדי שלא תיפול לפני יבם, ומחמת בהילותו לא פירש את דבריו כראוי לומר לשון 'תנו'.