ספר נשים: הלכות גירושין, פרק ג
ז) מפני תקנת הסופר, שלא יצטרך לטרוח בכל פעם לכתוב את כל הגט, התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין, והיינו נוסח הגט הרגיל מלבד המקומות שצריכים להכתב לשמה, ויניח מקום כתיבת שם האיש, ומקום כתיבת שם האשה, ומקום כתיבת הזמן, ומקום כתיבת 'הרי את מותרת לכל אדם', כדי שיכתבם לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת, שדברים אלו הם המעכבים שייכתבו לשמה, וכן יחתמו העדים לשמו ולשמה.
ח) סופר שכתב את הגט לשמו ולשמה כהלכתו, וחתמו העדים שלא לשמה, הואיל ומסרו לה בעדים, הרי זה גט, אלא שהוא פסול מדרבנן, ולמה אינו בטל מן התורה, לפי שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם, שתהיה אפשרות לקיים את החתימות ולדעת שהגט כשר, וכיון שמעיקר דין התורה די בעדי מסירה, ובאופן זה היו עדי מסירה כשרים, אין הגט בטל מהתורה. ויש מי שאומר שאם חתמו העדים שלא לשמה, הואיל והוא כמזוייף מתוכו, הרי זה גט בטל מהתורה, וכן דעת הסובר כן שאם היה אחד מעדיו החתומים בו פסול, או שהיה חתום בו עד אחד בלבד כשר, אף על פי שנמסר בעדים כשרים, הרי זה גט בטל מהתורה, ולא יראה לי דבר זה, אלא אין גט זה אלא 'כמזוייף', ולא 'מזוייף ודאי', והואיל ונמסר בעדי מסירה כשרין, הרי זה פסול רק מדבריהם, ולא מהתורה.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
