ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק א

יא) מתו לו לאדם אחין רבים, ונפלו כל נשותיהן לפניו, אם אפשר לו לייבם את כולן, מייבם. ואם לאו, חולץ לכולן, או חולץ למי שירצה מהן ומייבם למי שירצה, אך לא יותר מאחת מכל בית ובית, כלומר, מנשותיו של כל אח רשאי הוא לייבם אחת בלבד, ובכך הוא מתיר את שאר נשותיו של אותו אח.
יב) אף על פי שבשעה שמת האדם ללא בנים יש מצוה על אחיו לייבם את אחת מנשותיו, ואין בכך משום איסור 'אשת אח' שיש בה כרת, מכל מקום הכונס את יבמתו – לאחר שייבם אחת מנשותיו, נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין באיסור חדש, ואם בא הוא או אחד מהאחין על צרתה הרי זה עובר בעשה, שנאמר 'יבמה יבא עליה', ודרשו חז"ל ולא עליה ועל צרתה, ולאו הבא מכלל עשה, עשה (אך אינם חייבים כרת משום איסור אשת אח, כיון שאיסור זה פקע בזמן שמת האח ללא בנים והוצרכו ליבום, ואינו חוזר אף לאחר שהתייבמה אחת מהן). וכן החולץ ליבמתו, נאסרה החלוצה, היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר אחין, וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים, כשניות לעריות האסורות מדרבנן, שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה של אשת אח, שיש בה כרת, מעל כל נשיו, ויש עליהם רק איסור עשה אם התייבמה אחת מהן, או איסור דרבנן אם חלצה אחת מהן, לפיכך תופסין בהן הקידושין, כשניות לעריות.