ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ג
יא) אף על פי שהאשה נאמנת לומר מת בעלי, ותנשא או תתייבם על פי דברי עצמה, אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי כדי שתנשא לזר, והטעם לכך, הואיל והוא איסור לאו, שהוא קל יותר מאיסור כרת של אשת איש, חוששים שמא יהיה איסור זה קל בעיניה, ותשקר. וכן אין היבם נאמן לומר מת אחי, כדי שייבם את אשתו, כיון שאנו חוששים שמא עיניו נתן בה – באשת אחיו, ומחמת כן הוא משקר ואומר שמת אחיו. ואין האשה נאמנת לומר מתה אחותי, כדי שתכנס לביתה – שתנשא לבעל אחותה (שהרי כל זמן שאחותה חיה היא אסורה על בעלה). ואין האיש נאמן לומר מתה אשתי, כדי שישא את אחותה (שכל זמן שאשתו חיה הרי הוא אסור באחותה), עד שיעידו שני עדים שמתה אחותה, ואחר כך תכנס לביתה, לפי שלא האמינו עד אחד אלא באיסור אשת איש ומשום התרת עגונה כמו שביארנו:
יב) לפיכך, האשה שהלכה היא ובעלה ויבמה (-אחי בעלה) למדינת הים, ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת יבמי, והרי אני מותרת להנשא למי שארצה, או שאמרה מת יבמי ואח"כ מת בעלי, הרי זו אינה נאמנת, כיון שאף שנאמנת שמת בעלה, אינה נאמנת שמת יבמה, והרי היא מוחזקת כמי שזקוקה ליבום. אבל אם הלכה היא ובעלה בלבד, ולא היתה מוחזקת שיש אח לבעלה, ובאה ואמרה ניתן לי יבם – נולד לאחי אח במדינת הים, ומת אותו אח, בין שאמרה מת יבמי ואח"כ מת בעלי, בין שאמרה מת בעלי ואח"כ מת היבם שניתן לי, הרי זו נאמנת, שהפה שאסר ואמר שנולד אח לבעלה, הוא הפה שהתיר ואמר שמת אותו אח, והרי לולא דבריה לא היינו יודעים כלל שהיה אח לבעלה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
