ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ד
כח) יבמה קטנה שגדלה בין האחין של בעלה המת, הרי זו מותרת להתייבם, ואין חוששין לה שמא חלצה לאחד מהן את סנדלו בינו לבינה, ונפסלה עליהן. אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של אחד מהן, נפסלה, כיון שאנו חוששים שמא נתכוונה לחליצה, ומכל מקום אינה ניתנת בחליצה זו, אלא צריכה חליצה כשרה להתירה לזר:
כט) גט חליצה שאנו כותבין, אינו אלא מעשה בית דין כדי שיהיה בידה ראיה שנחלצה. ואין הדיינין חולצין אלא אם כן מכירין, לפיכך, מי שראו אשה זאת שנחלצה בפני בית דין, כותבין לה גט חליצה, אף על פי שהכותבים אינן מכירין שזו היא בת פלוני ואשת פלוני, ושזה שחלץ לה אחיו הוא, שהרי ודאי שהדיינין שחלצה בפניהם הכירו זה, ואחר כך חלצה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
