ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ד
א) כיצד מצות חליצה, היבמה הולכת אחר היבם במקום שהוא שם, ובאה לדיינין, והן קוראין לו ונותנין לו עצה ההוגנת לו ולה, אם עצה טובה לייבם, יועצין אותו לייבם, ואם עצה טובה לחלוץ, כגון שהיתה היא ילדה והוא זקן, או היא זקנה והוא ילד, יועצין אותו לחלוץ:
ב) וצריכין הדיינין לקבוע מקום שישבו בו, ואחר כך תחלוץ שם בפניהם, שנאמר 'וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה' וגו'. לא נועדו ולא קבעו מקום, אלא נקרו נקרה [-הזדמנו לשם דרך מקרה], ונקראת היא והוא לפניהן, וחלצו, חליצתה כשרה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
