ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ה
יז) שני יבמין שיבמו שתי יבמות הבאות מבית אחד – שהיו נשותיו של אדם אחד שמת, ולא נודע מי יבם תחלה, והרי רק מי שייבם ראשון רשאי לקיים את יבימתו לאשה, ואילו השני אסור בה, שניהן יוציאו בגט, ויותרו בכך היבמות הללו לזרים, ואסורות לחזור ליבמין. לפיכך, ראובן שהיה בירושלים, ולו שתי נשים, אחת בעכו ואחת בצור, ושמעון אחיו בעכו ולוי אחיו בצור, ושמעו שמת ראובן, הדין נותן שלא ייבם אחד מהן עד שיודע מה עשה אחיו, שמא קדם ויבם. ואם קדם אחד מהן ויבם, אין מוציאין מידו עד שיודע שאחיו יבם תחלה. רצה האחד לחלוץ קודם שיודע מה עשה אחיו, אין מונעין אותו, כיון שבמעשה חליצה אין כל איסור, אפילו אם כבר ייבם אחיו.
יח) יבם קטן בן תשע שנים ויום אחד, ביאתו נחשבת כמאמר מן הגדול, שאינו קונה קנין גמור. ומאמר של קטן בן תשע שנים ויום אחד, אם נתנו בתחלה, מועיל, והרי הוא פוסל בו על אחיו הגדול. אבל אם נתנו בסוף, לאחר שכבר עשו אחיו הגדולים מעשה, אינו כלום. וגיטו וחליצתו של הקטן אינם כלום, בין בתחלה בין בסוף, וכפי שיבואר.
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
