ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ו
ה) שלשה אחין, שהיו שנים מהן נשואין שתי אחיות, ואחד נשוי נכרית – אשה זרה, שאינה אחותן, מת הנשוי נכרית, ואשתו עתה זקוקה ליבום על ידי אחד משני האחים הנותרים, ו'זיקה' זו מחשיבה אותה קצת כצרת כל אחת מנשות האחים, ואחר כך מת אחד מבעלי אחיות, ואשתו אינה זקוקה ליבום, שהרי היא אסורה על האח האחרון באיסור של 'אחות אשתו', הרי הנכרית, אף שמצד עצמה היא מותרת להתייבם, חולצת ולא מתייבמת, מפני שהיא נחשבת כמו צרת אחות אשתו, בזיקת אחיו שמת אחרון, כלומר, כיון שהאח שמת אחרון הניח אשה האסורה על האח השלישי באיסור אחות אשתו, ונראית כזקוקה ליבום, הרי זה נראה כאילו הנכרית היא צרת אחות אשתו על ידי זיקה, וכיון שצרת אחות אשתו ממש אינה זקוקה ליבום כלל, גזרו חכמים על צרת אחות אשתו על ידי זיקה שלא תתייבם, ומכל מקום צריכה חליצה כעיקר דין התורה, כדי להפקיע את זיקתה ולהתירה להנשא. ולא עוד, אלא אפילו גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו אחר שמת האח הנשוי נכרית, ואחר כך מת המגרש, ונמצא שכשמת האח הנשוי אחות אשה לא הניח את אשתו כלל בתורת יבום, שהרי גירשה קודם לכן, מכל מקום הרי הנכרית חולצת ולא מתייבמת, הואיל ונעשית 'צרת אחות אשתו בזיקה' שעה אחת, כלומר, באותו זמן שעדיין לא גירשה, היתה זיקתה אליו מחשיבה אותה כצרתה, ויש לחשוש שאם תתיבם אותה נכרית, שמא יבא ליבם אותה ואפילו לא גירש זה שמת אחרון את אשתו, כלומר, שמא במקרה אחר שבו לא גירש אותו אח את אשתו, גם כן יבואו להצריכה להתייבם, אף על פי שהיא נחשבת כצרת אשת אחיו בזיקה.
כו) ומפני מה לא גזרו דבר זה בנישואין, שהרי צרת ערוה בנישואין, כלומר, באופן שהיה אדם נשוי שתי נשים, והאחת אסורה על אחיו באיסור ערוה, כגון שהיתה בתו, אם גירש את הערוה, ומת, צרתה מותרת לייבם, כמו שבארנו, ואין חוששים שיבואו לטעות ולהתיר גם צרת ערוה שלא התגרשה, היינו מפני שאיסור צרת הערוה בנישואין ידוע לכל, ואינן באין להתיר הצרה אם לא גירש הערוה, ואילו איסור צרת ערוה בזיקה אינה ידוע לכל, ובאין לטעות ולהתיר הצרה ואפילו לא נתגרשה הערוה:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
