פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת חולין, פרק שמיני (ג)
(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
כד. האוכל כזית מן הדם במזיד חייב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה, ודבר מפורש בתורה שאינו חייב אלא על דם בהמה חיה ועוף בלבד בין טמאין בין טהורין שנאמר וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה, וחיה בכלל בהמה שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו שור וגו' איל וצבי וגו', אבל דם דגים וחגבים ושקצים ורמשים ודם האדם אין חייבין עליו משום דם, לפיכך דם דגים וחגבים טהורים מותר לאכלו ואפילו כנסו בכלי ושתהו מותר, ודם חגבים ודגים טמאים אסור משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה, ודם שקצים כבשרן כמו שביארנו. (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה א)
כה. דם האדם אסור מדברי סופרים אם פירש, ומכין עליו מכת מרדות, אבל דם השינים בולעו ואינו נמנע, הרי שנשך בפת ומצא עליה דם גורר את הדם ואחר כך אוכל שהרי פירש. (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה ב)
כו. הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ או לתוך מים רותחין עד שתתלבן הרי זו מותרת לבשל אותה אחר כן, וכבר נהגו כל ישראל להבהבה על האור ואחר כך מבשלין אותה בין שבשלה לבדה בין שבשלה עם בשר אחר, וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש ולא קולין אותו עד שמהבהבין אותו באור. (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה ז)
כז. הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור ולא חלטה בחומץ או ברותחין הרי הקדרה כולה אסורה הכבד וכל שנתבשל עמה, ומותר לצלות כבד עם הבשר בשפוד אחד והוא שתהיה הכבד למטה, ואם עבר וצלאה למעלה מבשר הרי זה אוכלו. (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה ח)
כח. הטחול מותר לבשלו אפילו עם הבשר שאינו דם אלא בשר הדומה לדם, השובר מפרקת בהמה קודם שתצא נפשה הרי הדם נבלע באברים ואסור לאכול ממנה בשר חי ואפילו חלטו, אלא כיצד יעשה יחתוך החתיכה וימלח יפה יפה ואחר כך יבשל או יצלה, וכבר ביארנו שהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם שהן מותרין. (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה ט)
כט. אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, כיצד עושה מדיח הבשר תחלה ואחר כך מולחו יפה יפה ומניחו במלחו כדי הילוך מיל, ואחר כך מדיחו יפה יפה עד שיצאו המים זכים ומשליכו מיד לתוך מים רותחין אבל לא לפושרין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם. (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה י)
ל. כשמולחין הבשר אין מולחין אותו אלא בכלי מנוקב, ואין מולחין אלא במלח עבה כחול הגס, שהמלח דק כקמח יבלע בבשר ולא יוציא דם, וצריך לנפץ הבשר מן המלח ואחר כך ידיחנו. (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה יא)
לא. סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח עד שילבן הסכין באור או ישחיזנה במשחזת או ינעצנה בקרקע קשה עשר פעמים, ואם חתך בה רותח מותר, וכן אינו חותך בה צנון וכיוצא בו מדברים החריפים לכתחלה, ואם הדיח הסכין או שקנחה בכלי מותר לחתוך בו צנון וכיוצא בו אבל לא רותח. (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה כ)
לב. קערה שמלח בה בשר אפילו היתה שועה באבר אסור לאכול בה רותח לעולם שכבר נבלע הדם בחרסיה. (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה כא)
לג. הבשר לבדו מותר והחלב לבדו מותר ובהתערב שניהן על ידי בישול יאסרו שניהם, במה דברים אמורים שנתבשלו שניהם ביחד או שנפל חם לתוך חם או צונן לתוך חם, אבל אם נפל אחד משניהם והוא חם לתוך השני והוא צונן קולף הבשר כולו שנגע בו החלב ואוכל השאר, ואם נפל צונן לתוך צונן מדיח החתיכה ואוכלה, לפיכך מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת והוא שלא יגעו זה בזה ואם נגעו מדיח הבשר ומדיח הגבינה ואוכל. (הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה יז)
לד. מליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח, ואם נאכל כמות שהוא כמו הכותח אינו כרותח. (הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה יח)
לה. עוף שחוט שנפל לחלב או לכותח שיש בו חלב, אם חי הוא מדיחו ומותר, ואם צלי קולפו, ואם היו בו פלחים פלחים או שהיה מתובל בתבלין ונפל לחלב או לכותח הרי זה אסור. (הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה יט)
לו. פת שחתך עליה בשר צלי מותר לאכלה שאינה אלא שמנונית, דגים ועופות שמלחן זה עם זה אפילו בכלי מנוקב הדגים אסורין שהדג רפה ובולע דם היוצא מן העוף, ואין צריך לומר אם מלח דג עם בשר בהמה או חיה. (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה טז)
לז. אין מניחין כלי תחת הצלי לקבל מימיו עד שתכלה כל מראה אדמומית שבו, וכיצד עושין משליכין לתוך הכלי מעט מלח ומניח הכלי עד שיצלה ולוקח השמנונית של מעלה והמים של מטה שתחת השמנונית אסורה. (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה טו)
לח. אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואף על פי שאין נוגעין זה בזה, ואם צלאן ה"ז מותר, ואפילו היתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה שהריח אינו אוסר ואינו אוסר אלא טעמו של איסור. (הלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה לג)
לט. בשר נבלה מליח שנבלל עמו בשר שחוטה הרי זה נאסר, מפני שתמצית הנבלה נבלעת בגוף בשר השחוטה ואי אפשר לעמוד כאן לא על הטעם ולא על השיעור, וכן בשר דג טמא מליח שנבלל עמו דג תפל טהור נאסר מפני צירו, אבל אם היה המליח טהור והתפל דג טמא לא נאסר המליח [אף על פי] שהתפל בולע מן המליח [אינו בולע כל כך שיחזור ויפלוט], דג טמא שכבשו עם דג טהור הכל אסור אלא אם כן היה הטמא אחד ממאתים מן הטהור. (הלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה לד)
