קצא. בחול המועד אסור להניח את מיטת המת ברחוב, כיון שמתוך כך עשויים להגיע לידי הספד, האסור בחול המועד.
קצב. אסור להניח מיטתה של המתה ברחוב בכל ימות השנה, מפני הכבוד.
קצג. בחול המועד רשאיות הנשים לענות ולהספיד כולן יחד, אך לא לטפח על ליבן בדרך צער, ולא שאחת תקונן והשאר תעננה אחריה.
קצד. בראשי חודשים, בחנוכה ובפורים, רשאיות לענות ולהספיד כולן יחד, ואף לטפח על ליבן, אך לא שאחת תקונן והשאר תעננה אחריה.
קצה. בחול המועד, בראשי חודשים, בחנוכה ובפורים, לאחר שנקבר המת אסור לנשים לענות כולן יחד, לא לטפח על ליבן, ולא שאחת תקונן והשאר תעננה.
קצו. כאשר חוזרים מלוויית המת יש מקומות שנהגו לעצור במקומות שונים, לשבת ולנחם את האבלים, ואין פוחתים משבע פעמים, ואין עושים כן אלא בקרובים, וביום ראשון של אבלות, ובבית הקברות, ובעשרה בני אדם.
קצז. תינוק שמת בתוך שלשים יום ללידתו, אין מוציאים אותו במטה, אלא בחיק, ואין צורך בעשרה בני אדם אלא די באשה אחת ושני אנשים. אבל באיש אחד ושתי נשים אסור, משום יחוד. ואין עומדים עליו בשורה להתנחם, ואין אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים.
קצח. תינוק בן שלשים יום או יותר שמת, מוציאים אותו על גבי נסר עץ רחב, ועומדים עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים.
קצט. תינוק בין שנים עשר חודש או יותר שמת, מוציאים אותו במטה, כגדול.
ר. היוצא במטה, בני אדם רבים נרגשים ומצטערים בו. ואם כבר הכירוהו רבים, צריכים רבים לעסוק בקבורתו.
רא. בני עניים שמתו, או בניהם של זקנים, מגיל חמש מספידים אותם. ובני עשירים, רק מגיל שש מספידים אותם, כיון שצערם של העניים גדול יותר במיתת בניהם, וכן צערם של הזקנים, שאינם יודעים אם יהיו להם ילדים נוספים.
רב. מותר להספיד תלמיד חכם בחול המועד, בחנוכה ובפורים, ובתנאי שיהא זה בפניו, או ביום שנשמעה השמועה על מותו.
רג. אבל המנענע בראשו לשלום למנחמים אותו, אינם רשאים להמשיך לשבת שם, שלא להטריחו יותר מידי.
רד. אבל וחולה אינם עומדים בפני הנשיא, מחשש שיאמר להם לשבת, וישתמע כאילו כוונתו שישארו בחוליים או באבלותם.
רה. אדם שמת ואין לו קרובים שיתאבלו עליו, באים עשרה בני אדם ויושבים במקום שמת בו.
רו. ביום הראשון של האבלות אסור לאבל לאכול מאכלים משלו, אלא משל שכניו.
רז. בזמן שיש מת בעיר, כל בני העיר אסורים בעשיית מלאכה. אמנם אם יש מי שיעסוק בצרכי קבורתו, מותרים בני העיר במלאכה.
רח. אסור להצטער ולהתאבל על המת יותר מידי, אלא שלשה ימים לבכי, שבעה למספד, שלשים להמנע מגיהוץ ותספורת, ולא יותר.
רט. ההספד נעשה לכבוד המת, ולא לכבוד קרוביו החיים, ולכן יכול אדם לצוות שלא יספידוהו לאחר מיתתו, ומקיימים את דבריו.
רי. ולד שהוציאוהו כשהוא מחותך לאיברים, או שיצא מהופך, והנולד לשמונה [בזמנם, שבודאי היה מת], אף אם חי יותר משלשים יום, וכן ולד רגיל שנולד כשהוא מת, אין מספידים אותם.
ריא. המאבד עצמו לדעת אין עוסקים בו, ואין קרובין קורעים עליו, ולא חולצים כתף, ולא מספידים אותו. אבל עושים דברים שהם לכבוד חיים, ולכן עומדים עליו בשורה להתנחם, ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים.
ריב. ו'מאבד עצמו לדעת' היינו שאמר הריני עולה לגג, ועלה לגג, ונפל ומת. אבל אם עלה לגג ונפל, יתכן שנפל ללא כוונה. וכן אם מצאוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על חרבו, תולים שמת כדרכו, ודינו ככל אדם שמת.
ריג. הרוגי בית דין אין מתעסקים עמהם, ואחיהם וקרובים באים ושואלים בשלום הדיינים והעדים, ואינם מתאבלים עליהם, אבל מצטערים בלב. ואין אוכלים עליהם סעודת הבראה.
ריד. הפורשים מדרכי ציבור, שמתו, אין מתעסקים עמהם, ואחיהם וקרוביהם לובשים בגדים נאים דרך שמחה, ואוכלים ושותים ושמחים שאבדו שונאי ה'.
רטו. יהודים שנהרגו על ידי מלכות של גויים, ויש חשש שאם קרובים יתאבלו עליהם בפרהסיא יבואו לידי סכנה, רשאים שלא לנהוג אבילות כלל. אמנם מזמן שהתיאשו לבקש מהמלכות שתתן להם את המת לקבורה, שאז נחשב הדבר כסתימת הגולל, וגם אין אז חשש סכנה, מתאבלים שבעה ימים [ואף על פי שעדיין לא התיאשו מלגנוב את המת מיד המלכות].
רטז. אדם שנהרג ולא בא לקבורה, כגון שנפל לים או נאכל על ידי חיה רעה, משהתיאשו למוצאו מתחילים קרוביו להתאבל עליו. ואם מצאוהו איברים איברים, מתחילים להתאבל משעה שמצאו את ראשו ורובו.
ריז. אדם שבן זוגו או אביו נתלה בעיר, לא ישהה באותה עיר, כיון שכשרואים אותו נזכרים במת התלוי, וזהו בזיון לו, עד שיכלה הבשר מגוף המת, שאינו ניכר יותר. אמנם אם זו עיר גדולה מותר לו לשהות בצידה השני של העיר, ששם אין מכירים את הנמצאים בצד האחר.
ריח. בשלשת הימים הראשונים של האבלות צריך האבל לנהוג כאילו חרב מונחת בין כתפיו. משלשה ועד שבעה, כאילו החרב מונחת בביתו בקרן זוית. מכאן ואילך, כאילו החרב עוברת מולו בשוק [ואם נולד בן זכר בתוך השנה, התרפאה כל המשפחה].
ריט. המנחמים את האבלים אינם רשאים לשבת אלא על גבי קרקע.
רך. אין המנחמים רשאים לדבר לפני האבל עד שיפתח תחילה האבל בדברים.
רכא. כאשר יושבים לאכול, ויש ביניהם אבל או כהן או חתן, הוא מיסב בראש.
רכב. יש לכבד את הכהן בכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון בקריאת התורה, לברך ראשון ברכת המזון, וליטול מנה ראשון.
רכג. הנפרד מחבירו, לא יאמר לו 'לך בשלום', אלא 'לך לשלום'. אבל הנפרד מהמת יאמר לו 'לך בשלום'.
רכד. היוצא מבית המדרש לבית הכנסת כדי להתפלל, ומבית הכנסת לבית המדרש כדי ללמוד, זוכה ומקבל פני שכינה.
פסקי הלכות, מסכת מועד קטן, חזרה, פרק שלישי (ו)
"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי...
חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה."
(ספר יוחסין)
