(פסקי ההלכות על פי שיטת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ולענין הלכה למעשה יש לשאול מורה הוראה)
א. סתם אדם אסור בגילוח השער בחול המועד, כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול ויסמוך על כך שיתגלח בחול המועד.
ב. מי שלא היה יכול לגלח קודם המועד, כגון הבא ממדינת הים ולא היה יכול לגלח שערו קודם לכן, או היוצא מבית השביה של גויים, מבית האסורים של ישראל, מנודה שהותר לו הנידוי בחול המועד, מי שנדר שלא לגלח והותר לו נדרו בחול המועד, ונזיר ומצורע שצריכים להטהר על ידי גילוח כל שערם, כל אלו מותרים לגלח שער בחול המועד.
ג. הבא ממדינת הים שהתירו לו חכמים להתגלח, היינו במפליג בים לצורך פרנסתו, ואפילו אם עושה כן רק כדי שתהא פרנסתו מצויה ברווח. אבל אם הפליג לטיול בלבד, ומחמת כן לא היה יכול להסתפר, אסור לו להסתפר בחול המועד.
ד. קטן שיש לו שיער ארוך המפריע לו, מותר לספר את שער ראשו בחול המועד, אפילו אם נולד קודם לכן, כיון שלא גזרו חכמים איסור תספורת בקטנים.
ה. אבל, אינו נוהג אבלות ברגל, בין אם חלה עליו אבלותו לפני ההרגל, ובין אם חלה עליו בתוך הרגל.
ו. מותר לדון בחול המועד דיני ממונות ודיני מכות, ואם אין בעל הדין מציית לפסק הדין, מנדים אותו. והמנודה, בין נידוהו קודם הרגל ובין אם נידוהו בתוך הרגל, חייב לנהוג נידויו ברגל, עד שיתירו לו.
ז. אבל, מנודה ומצורע, אסורים בתספורת.
ח. מנודה שמת בנידויו, בית דין שולחים ומניחים אבן על ארונו.
ט. אבל חייב בעיטוף הראש, ומנודה פטור מעטיפת הראש.
י. אבל אסור להניח תפילין ביום הראשון לאבלותו, ולגבי מנודה הסתפקה הגמרא ולא פשטה אם מותר לו להניח תפילין.
יא. אבל אסור בשאילת שלום, ולגבי מנודה הסתפקה הגמרא אם מותר בשאילת שלום, ולא פשטה את ספיקה.
יב. אבל אסור בלימוד תורה. ומנודה מותר ללמד אחרים וללמוד מאחרים.
יג. המנודה נשכר למלאכה, ושוכר אחרים לעשות מלאכתו.
יד. מי שנתנדה שלש פעמים ולא חזר בו, מחרימים אותו. ואינו רשאי ללמד אחרים, ולא ללמוד מאחרים, אך לומד הוא לעצמו. אינו נשכר לעשות מלאכה לאחרים, ואין אחרים נשכרים לעשות מלאכתו, אלא עושה חנות קטנה, רק כדי פרנסתו בצמצום.
טו. אבל, מנודה ומצורע, אסורים בכיבוס הבגדים.
טז. אבל חייב לקרוע את בגדיו, וכל מי שלא פרע שער ראשו, ולא פרם בגדיו, חייב מיתה בידי שמים. ולגבי מנודה הסתפקה הגמרא אם חייב הוא בקריעה, ולא נפשט הספק.
יז. אבל, חייב בכפיית המטה, ולגבי מנודה הסתפקה הגמרא, ומספק יש להקל.
יח. אבל אסור בעשיית מלאכה, ברחיצה ובסיכה, בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ולגבי מנודה הסתפקה הגמרא מה דינו בדברים אלו, ולא נפשט הספק.
יט. בית דין רשאים לשלוח שליח להזמין בעל דין, וצריכים לומר לו מי הוא בעל דינו, וקובעים לו זמן מסוים. ואם לא בא, חוזרים ומזמינים אותו שוב.
כ. שליח בית דין שבא להזמין אדם לדין תורה, והלה מחרף את הדיינים, רשאי השליח לומר זאת לדיינים, ואין בכך משום לשון הרע. ואמנם נאמנותו היא רק לענין זה שמנדים את אותו אדם על סמך עדותו, אך אין כותבים עליו כתב נידוי, כיון שיצטרך המנודה לשלם את שכר הסופר, ואין יחיד נאמן להוציא ממון.
כא. המסרב לבוא לדין תורה, מנדים אותו, ומכריזים שהנידוי הוא בשם תלמיד חכם פלוני, ואם נידוהו פעמיים ולא חשש לכך, מחרימים אותו, ומפרטים את חטאו בפני הציבור.
כב. בית דין רשאי להפקיר את ממונו של המנודה, לריב איתו, לקללו, להכותו ולתלש בשערו, וכן להשביעו שלא יעשה דברים מסוימים, לכופתו בחבלים, להלקותו ולרודפו, אם רואים הם צורך בכך.
כג. לשון 'ארור' כוללת נידוי, קללה ושבועה.
כד. אדם שהתחייב נידוי מחמת שאינו מקיים חיוב ממוני שהטילו עליו בית דין, מתרים בו שני וחמישי ושני, ואז מנדים אותו. אבל אדם שהעיז פניו לחרף תלמיד חכם, מנדים אותו מיד, ללא התראה.
כה. המנודה שלא שב בתשובה, חוזרים ומנדים אותו לאחר שלשים יום, ואם לאחר שלשים יום עדיין לא שב בתשובה מחרימים אותו.
כו. אדם שנידוהו, בין מחמת שלא קיים חיוב ממוני, ובין מחמת שחירף תלמיד חכם, לאחר שקיים את חיובו או ביקש מחילה מהחכם ומחל לו, מתירים לו מיד.
כז. שלשה שנידו אדם, יכולים שלשה אחרים להתיר את נידויו, ובלבד שלא יהיו פחותים בחכמה מהשלשה הראשונים.
כח. שלשה שנידו אדם, ומת אחד מהשלשה, אין השנים האחרים יכולים להתיר את הנידוי לבדם, אלא צריכים לצרף אליהם שלישי.
כט. המנודה מחמת עבירה שעשה, מנודה לכל ישראל.
ל. המנודה לרב, מחמת שזלזל בכבודו, מנודה גם לתלמיד. אך המנודה לתלמיד אינו מנודה לרב. המנודה בעירו, מנודה לכל מקום. אך המנודה בעיר אחרת, אינו מנודה לעירו. המנודה לנשיא, מנודה לכל ישראל, אך המנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא.
לא. סתם 'נידוי' הוא שלשים יום. אמנם בבבל נידוי הוא שבעה ימים בלבד.
לב. חכם המקפיד על אדם, אף שאינו מנדה אותו, עליו לנהוג בעצמו 'נזיפה', והיינו שינהג הרחקה בעצמו וישאר בביתו, ונוהג כן שבעה ימים. ובבבל נזיפה נוהגת יום אחד בלבד.
לג. רשאי תלמיד חכם לנדות אדם שזלזל בכבודו.
לד. תלמיד חכם רשאי לעשות דין לעצמו בדבר הברור לו להלכה.
לה. המכה את בנו הגדול, עובר משום 'לפני עור לא תתן מכשול', ומנדים אותו על כך.
לו. אדם הרואה שיצרו מתגבר עליו, יתיישב בדעתו ולא יחטא, כי יראת ה' היא ביד האדם, ויכול הוא להתגבר על יצרו.
לז. אדם שנידו אותו, ואינו יודע מי היה המנדה, ילך לנשיא, שהוא האדם החשוב ביותר בישראל, שיתיר לו את הנידוי.
לח. נידוי על תנאי, ואפילו שנידה האדם את עצמו, חל עליו וצריך הפרה.
לט. אדם שנידוהו בפניו, אין מתירים לו אלא בפניו [או בידיעתו] כדי שלא יחשוד באחרים שאינם מקפידים לנהוג בו נידוי. אך אם נידוהו שלא בפניו, ניתן להתיר לו שלא בפניו.
מ. השומע את חברו מזכיר שם שמים לבטלה, צריך לנדותו. ואם לא נידהו, הוא עצמו חייב נידוי.
