יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

פסקי הלכות, מסכת שבועות, פרק רביעי (ב)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

 

 

יט. אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין קודם שיבא חבירו או שלא בפני חבירו, ואפילו דבר אחד אסור שנאמר שמוע בין אחיכם, וכל השומע מאחד עובר בלא תעשה שנאמר לא תשא שמע שוא ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשון הרע ומספר לשון הרע ומעיד עדות שקר, וכן בעל דין מוזהר שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו, וגם על זה וכיוצא בו נאמר מדבר שקר תרחק. (הלכות סנהדרין פרק כא הלכה ז)

כ. מי שהיה לו ביד חבירו פקדון או מלוה בין במטלטלין בין מעות ועשה שליח בעדים להביאן לו הרשות ביד זה שהם אצלו אם רצה ליתן נפטר ואינו חייב באחריותן שהרי נתן לשלוחו, ואם לא רצה ליתן אינו נותן שאין זה בעל דינו עד שיבוא בהרשאה על הפקדון, וכל הבא בהרשאה הרי הוא בכלל הנאמר בהן ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו. (הלכות שלוחין ושותפין פרק ג הלכה ה)

כא. היו עדיו או אחד מהן פסול או קרוב ואפילו מפסולי עדות של דבריהם, או שהיה המלך אחד מעדיו שאינו ראוי להעיד, או שהיו עד מפי עד וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאילו (הודו) העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון. (הלכות שבועות פרק י הלכה א)

כב. שבועת העדות כיצד, העדים שידעו עדות ממון ותבעם בעל העדות להעיד לו וכפרו בעדותן ולא העידו ונשבעו שאינן יודעין לו עדות זו היא נקראת שבועת העדות, וחייבין על שבועה זו קרבן עולה ויורד בין שהיו מזידין בין שהיו שוגגים שנאמר נפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד ולא נאמר בה ונעלם לחייב על הזדון כשגגה. (הלכות שבועות פרק א הלכה יב)

כג. התובע את העדים להעיד לו וכפרו והשביען וענו אמן והשביען ארבע וחמש פעמים והן עונין אחר כל שבועה ושבועה חוץ לבית דין וכשבאו לבית דין הודו והעידו הרי אלו פטורין משבועת העדות כמו שבארנו, ואם באו לבית דין ועמדו בכפירתן חייבין על כל אחת ואחת מאותן השבועות שחוץ לבית דין.

במה דברים אמורים בשענו אמן אבל אם לא ענו אמן אלא כפרו על כל שבועה ושבועה הואיל ולא הוציאו שבועה מפיהם ולא ענו אמן הרי אלו פטורין עד שישביעם בבית דין ויכפרו בו שם כמו שבארנו. (הלכות שבועות פרק י הלכות טז-יז)

כד. השביען בבית דין וכפרו וחזר והשביען ארבע וחמש פעמים והן כופרין על כל אחת ואחת בין חוץ לבית דין בין בפני בית דין ואפילו ענו אמן או נשבעו מפי עצמן פעם אחר פעם אינן חייבין משום שבועת העדות אלא אחת מפני שאחר שכפרו בבית דין אם חזרו והודו אין עדותן מועלת כלום. (הלכות שבועות פרק י הלכה יח)

כה. השביע עדיו בבית דין וכפרו שניהם כאחת, כגון שהתחיל השני לכפור בתוך כדי דבורו של חבירו שניהם חייבין בשבועת העדות וכל אחד ואחד מביא חטאתו על שבועתו, כפר הראשון ושהה העד השני יותר מכדי דיבור ואח"כ כפר, הראשון חייב בשבועת העדות והשני פטור משבועת העדות, שאילו הודה זה השני לא היתה עדותו מחייבת ממון. (הלכות שבועות פרק י הלכה יג)

כו. הודה אחד וכפר אחד הכופר חייב בין שכפר בתחלה בין שכפר בסוף, כפרו שניהם כאחד וקדם האחד והודה בתוך כדי דיבור ה"ז פטור והעומד בכפירתו חייב בשבועת העדות. (הלכות שבועות פרק י הלכה יד)

כז. השביע שתי כתי עדים ושתיהן ראויות להעיד, וכפרה כת ראשונה ואחר כך כפרה כת שניה, הראשונה פטורה משבועת העדות מפני שהן סמוכין על עדות שניה ואפשר להוציא הממון בעדות הכת האחרת ונמצא זה הנתבע אינו חייב לשלם בעדות אלו שכפרו לבדה, היתה הכת השניה קרובין לתובע או לנתבע בנשותיהן והרי הן גוססות אף הראשונה חייבת, שהרי השניה בעת כפירת הראשונה לא היתה ראויה להעיד ואף על פי שבמהרה יהיו ראויין כשימותו אלו הגוססות, ואם כפרה השניה אחר שמתו נשותיהן חייבין בשבועת העדות. (הלכות שבועות פרק י הלכה טו)

כח. ראוהו עדים שמנה לו מעות ולא ידעו מה הן, ותבעו בדין ואמר לו תן לי מעותי שהלויתיך ואמר מתנה נתת לי או פרעון היו הרי זה נאמן ונשבע היסת ונפטר, אמר לא היו דברים מעולם ואחר כך באו עדים שמנה לו בפניהם הוחזק כפרן, ולעולם אין אדם מוחזק כפרן עד שיכפור בבית דין ויבאו שני עדים ויכחישוהו במה שכפר. (הלכות טוען ונטען פרק ו הלכה ב)

כט. מנה הלויתיך והוא לי בידך אמר לו הנטען והלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ובאו עדים ואמרו לא היו דברים מעולם, לא הוחזק כפרן שאין העדים זוכרין אלא דבר שהם עדים בו לפיכך לא הוחזק כפרן וישבע הלוה היסת ויפטר, כיוצא בו תן לי מנה שהלויתיך ואתה עמדת בצד עמוד זה ואמר הנטען לא עמדתי בצד עמוד זה מעולם ובאו עדים שעמד לא הוחזק כפרן, שאין אדם משים דעתו לדברים שאין בהן ממש וכן כל כיוצא בזה. (הלכות טוען ונטען פרק ו הלכה ד)

ל. כיצד ראו התובע הולך אחריהן אמרו לו למה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות הרי אלו פטורין משבועת העדות מפני שלא תבען התובע אלא הם קדמו ונשבעו בתביעת עצמן, וכן אם השביעם הנתבע שאם תדעו לזה שתובע אותו עדות שתבואו ותעידו לו וכפרו הרי אלו פטורין משבועת העדות עד שישביעם התובע, ואין צריך לומר אם השביעם שיבואו ויעידו שיש לפלוני ביד פלוני ממון וכפרו שהן פטורין שאין זה התובע בעל דין עצמו, וכן אם קדמה שבועה לעדות הרי אלו פטורין משבועת העדות שנאמר ושמעה קול אלה והוא עד שקדמה עדות לשבועה לא שקדמה שבועה לעדות. (הלכות שבועות פרק ט הלכה ז)

לא. כיצד משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני ואמרו אמן וידעו לו עדות אחר כן ותבעם להעיד וכפרו בו הרי אלו פטורין משבועת העדות. (הלכות שבועות פרק ט הלכה ח)

לב. אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שייחד אותם התובע וישביעם או ישבעו, כיצד עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני כל מי שידע לי עדות שיבא ויעיד לי וענו כולם אמן ועדיו בכללם ואחר כך תבע עדיו וכפרו בו הרי אלו פטורין משבועת העדות, מפני שלא ייחד עדיו בשבועה בפני עצמן, אבל אם אמר משביע אני כל העומדים כאן שאם ידעו לי עדות שיבואו ויעידו לי והיו עדיו בכללם וכפרו הרי אלו חייבין בשבועת העדות שהרי ייחדם בכלל אחרים. (הלכות שבועות פרק ט הלכה ט)

לג. וכן אם אמר לעדים בואו והעידו לי שיש לי מנה ביד פלוני, ואח"כ עמד בבית הכנסת והשביע כל מי שיודע לו עדות יבוא ויעיד ולא באו ולא העידו הרי אלו חייבין, שהרי תבען תחלה, והוא שיהיו אז בבית הכנסת ויהיה שם בית דין, אבל אם לא היו בפני בית דין אם ענו אמן חייבין בשבועת העדות כשיכפרו בעדותן בבית דין ואם לא ענו אמן אינן חייבין. (הלכות שבועות פרק ט הלכה י)

לד. אחד המשביע עדיו בשבועה, או שאמר להן מצוה אני עליכם בשבועה, אוסרכם אני בשבועה הרי אלו חייבין, והוא שישביעם בשם או בכינוי מן הכינוים כמו שבארנו. (הלכות שבועות פרק ט הלכה יא)

לה. ואלו הן דיני המגדף, אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים שנאמר ונוקב שם ה' על השם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכינוים באזהרה, ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל. (הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ז)

לו. אינו חייב סקילה עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין, אבל אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה, ולוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל. (הלכות ממרים פרק ה הלכה ב)

לז. המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואחד המקלל עצמו או חבירו או נשיא או דיין אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות, כגון יה ואלהים ושדי וכיוצא בהן, או בכנוי מן הכנויים כגון חנון וקנא וכיוצא בהן, הואיל והוא חייב אם קלל בכל הכנויים כך אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראין בהן הגוים להקב"ה הרי הן ככל הכנויים, וארור בו שבועה בו קללה בו נדוי. (הלכות סנהדרין פרק כו הלכה ג)

לח. אינו לוקה עד שיתרו בו בפני עדים כשאר כל חייבי לאוין, אבל אם לא היתה שם התראה או שקלל בלא שם ובלא כינוי כגון שאמר ארור פלוני או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה' או אל יברכהו אל וכיוצא בדברים אלו אינו לוקה. (הלכות סנהדרין פרק כו הלכה ד)

לט. כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם . (הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה א)

מ. ושבעה שמות הם, השם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש, או הנכתב אדני, ואל, אלוה, ואלהים, ואלהי, ושדי, וצבאות, כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה. (הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ב)

מא. כל הנטפל לשם מלפניו מותר למוחקו כגון למ"ד מליהוה ובי"ת מבאלהים וכיוצא בהן אינן כקדושת השם, וכל הנטפל לשם מאחריו כגון ך' של אלהיך וכ"ם של אלהיכם וכיוצא בהן אינם נמחקים והרי הם כשאר אותיות של שם מפני שהשם מקדשם, ואף על פי שנתקדשו ואסור למוחקם המוחק אלו האותיות הנטפלות אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות. (הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ג)

מב. כתב אל"ף למ"ד מאלהים יו"ד ה"א מיהוה אינו נמחק, ואצ"ל יה שהוא שם בפני עצמו, מפני שזה השם מקצת שם המפורש הוא, אבל הכותב שי"ן דל"ת משדי צד"י בי"ת מצבאות הרי זה נמחק. (הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ד)

מג. שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקדוש ברוך הוא כגון חנון ורחום הגדול הגבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן הרי הן כשאר כתבי הקדש ומותר למוחקן. (הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ה)

מד. אחד הנשבע, או שהשביעו אחר בשם המיוחד, או באחד מן הכינוין כגון שנשבע במי ששמו חנון, ובמי ששמו רחום, ובמי ששמו ארך אפים, וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה, וכן אלה וארור הרי הן שבועה, והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין, כיצד כגון שאמר באלה או ארור לה', או למי ששמו חנון, או למי ששמו רחום, מי שיאכל דבר פלוני ואכלו הרי זה נשבע לשקר, וכן בשאר מיני שבועות. (הלכות שבועות פרק ב הלכה ב)

מה. וכיצד הוא הנידוי אומר פלוני יהא בשמתא, ואם נידוהו בפניו אומר לו פלוני זה בשמתא, והחרם אומר לו פלוני מוחרם, וארור בו אלה בו שבועה בו נידוי. (הלכות תלמוד תורה פרק ז הלכה ב)

מו. אחד הנשבע אחד מארבעה מיני שבועות אלו מפי עצמו, ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן, אפילו השביעו עכו"ם או קטן וענה אמן חייב, שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו, ואחד העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן, כגון שאמר הן או מחוייב אני בשבועה זו, קיבלתי עלי שבועה זו, וכל כיוצא בזה בכל לשון הרי זה כנשבע לכל דבר בין לחייבו מלקות בין לחייבו קרבן. (הלכות שבועות פרק ב הלכה א)

מז. וכן האומר לאו לאו שתי פעמים דרך שבועה או הן הן והזכיר שם או כנוי הרי זה כנשבע, וכן ימין שבועה, ושמאל שבועה, שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, וכן האומר מבטא שלא אעשה כך וכך, והזכיר שם או כינוי הרי זו שבועה. (הלכות שבועות פרק ב הלכה ו)

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)