(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
יט. מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירות, אפילו נגמר דינן להריגה והם יוצאים ליהרג, אסור להכותן ולקללם, ואם קלל או חבל בהן, פטור. ואם עשו תשובה, הרי זה חייב, ונהרג עליהן אף על פי שהרי הן יוצאין למיתה. (ממרים, פ"ה הי"ב)
כ. עבר אביו ואמו על עבירה שלוקין עליה, והיה הוא חזן לפני הדיינים, לא יכה אותם. וכן אם נתחייב נידוי לא יהיה שליח לנדותם, ולא ידחוף אותם ולא יבזה אותם בשליחות בית דין, אף על פי שהן ראויין לכך ולא עשו תשובה. לכל אין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו חוץ ממסית ומדיח, שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו. (ממרים, פ"ה הלכות י"ג-י"ד)
כא. הורו מקצת הגאונים, שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט, חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והגדילו והוסיפו בדבר זה שעלה על דעתם, עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו, ולא תתייבם אשתו, שמא שחרר שפחתו ואחר כך בא עליה. ויש מי שהורה שודאי שחרר, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכל הדברים האלו רחוקים הם בעיני עד מאד מדרכי ההוראה, ואין ראוי לסמוך עליהן… ואין צריך לומר בשפחה או בגויה שאינה בת קדושין, שאין חוששין להן כלל, והרי הבן מהן בחזקת גוי ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה.
השגת הראב"ד: בגויה ודאי כן הוא כדבריו, שהרי אין בידו לגיירה. אבל בשפחתו, שיש בידו לשחררה, דבריהם קרובים, דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, אלא אם כן הוחזק בפריצות עריות… ודברי הגאונים ז"ל קיימים הם. (גירושין, פ"י הי"ט).
כב. אמר לשתי אחיות 'הרי אחת מכם מקודשת לי בזה', ונתן להן פרוטה, או שקבלתה אחת על יד חבירתה, וכן האומר לאב 'אחת מבנותיך מקודשת לי' וקיבל האב קידושיה, כולן צריכות גט ממנו, ואסור לו לבוא על אחת מהן, מפני שהקידושין תופסין בהן, ואף על פי שאי אפשר לבוא על אחת מהן. (אישות פ"ט ה"ג)
כג. מי שקידש אחת משתי אחיות, ואין ידוע איזו מהן קידש, ומת, ולו אח אחד, חולץ לשתיהן כדי להתירן לאחרים. היו לו שני אחין, אחד חולץ לאחת מהן בתחלה, והשני מיבם לשנייה על כל פנים, אם זו היא שקידש אחיו, הרי יבם אותה. ואם אינה אשת אחיו, הרי נשא אשה משאר הנשים, ואחותה שהיתה אשת אחיו כבר נחלצה. אבל לא ייבם האחת תחלה, שמא האחרת היא אשת אחיו, ונמצא שנשא קרובת זקוקתו. קדמו שני האחים וכנסו שתי היבמות אין מוציאין מידן. (יבום פ"ח ה"א)
כד. שנים שקדשו שתי אחיות, זה אינו יודע איזו קידש, וזה אינו יודע איזו קידש, ומתו שניהן, לזה אח ולזה אח, זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן. לזה אח אחד ולזה שנים, היחידי חולץ לשתיהן בתחלה, והשנים אחד חולץ ראשון והשני מיבם, ואם קדמו וכנסו, אין מוציאין מידן, ואפילו היו כהנים, שהחליצה שחלץ היחידי, מספק חלץ, והחלוצה אסורה לכהן מדברי סופרים, ובספק חלוצה לא גזרו. (יבום פ"ח ה"ב)
כה. היו לזה שני אחין ולזה שני אחין, אחיו של זה חולץ לאחת, ואחיו של זה חולץ לאחת, ואחר כך האח השני של זה מיבם חלוצתו של זה, והאח השני של זה מיבם חלוצתו של זה. קדמו שניהן וחלצו לשתיהן, לא ייבמו שני האחין האחרים, אלא אחד חולץ בתחלה ואחד מיבם לשניה, ואם קדמו וכנסו, אין מוציאין מידן. (יבום פ"ח ה"ג)
כו. מי שמת והניח אחים רבים, מצוה על הגדול ליבם או לחלוץ, שנאמר 'והיה הבכור אשר תלד' וגו', מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור שבאחין, כלומר גדול האחין יקום על שם אחיו המת. (יבום פ"ב ה"ו)
כז. ואלו שהן פטורות מן החליצה ומן היבום, אשת סריס חמה ואנדרוגינוס ואשת השוטה ואשת הקטן ואילונית ומי שהיא ערוה, שנאמר 'ולא ימחה שמו מישראל', פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם מחוי, הואיל ואינן ראויין לילד מתחלת ברייתן הרי הן כמין בפני עצמו. והיה הבכור 'אשר תלד', פרט לאילונית שאינה ראויה לילד מתחלת ברייתה. (יבום פ"ו ה"ח)
כח. מי שיבם אשת אחיו, הוא יורש כל נכסי אחיו המוחזקים, וכל הראויין לבא לאחר מכאן הרי הוא בהן ככל האחים, שהרי בכור קרא אותו הכתוב, שנאמר 'והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל'. (נחלות פ"ג ה"ז)
כט. הנטען על השפחה ונשתחררה על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא ישאנה, וכן גוי ועבד הבא על בת ישראל אף על פי שחזר הגוי ונתגייר העבד ונשתחרר הרי זה לא ישאנה, וכולן אם עברו ונשאו אין מוציאין מידם. (גירושין פ"י הי"ד)
ל. כל אשה שהיה לה קינוי וסתירה ולא שתת מי המרים בין שלא רצה בעלה להשקותה בין שלא רצת היא לשתות בין שבא לה עד טומאה או הודת או שהיתה מאלו הנשים שאינן ראויות לשתות או שקנאו לה בית דין, הואיל ונאסרה על בעלה מכל מקום הרי היא אסורה על זה שנתיחדה עמו לעולם כדרך שהיא אסורה על בעלה, ואם עבר ונשאה מוציאין אותה מתחתיו בגט אפילו היו לה בנים ממנו, מפי השמועה למדו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. (סוטה פ"ב הי"ג)
פסקי הלכות על פי הרי"ף, מסכת יבמות, פרק שני (ג)
"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי...
חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה."
(ספר יוחסין)
