יום שלישי
ט' אדר ב' התשפ"ד
יום שלישי
ט' אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

פרק עשרים וארבעה (ד)

בביאור יראת חטא

וכבר מצאנו שהמלאכים הגדולים והרמים, חרדים ורועשים תמיד מפני גאות ה', עד שאמרו חז"ל במשל חכמתם (חגיגה י"ג): נהר דינור מהיכן יוצא, מזיעתן של חיות, והוא מפני האימה אשר עליהם תמיד מרוממותו יתברך, פן יעדרו דבר קטן מן הכבוד והקדושה הראוי לפניו, ובכל שעה שנגלית השכינה על איזה מקום שיהיה כבר רעד ורעש ורגז, הוא מה שאמר הכתוב (שופטים ה): "ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלהים", ואומר (ישעיה כ"ג): "לו קרעת שמים ירדת מפניך הרים נזולו", כל שכן בני האדם, שראוי שירגזו וירעשו בידעם שלפני ה' הם עומדים תמיד, ונקל להם לעשות איזה דבר שאינו לפי רוממות כבודו יתברך שמו, והוא מה שאמר אליפז לאיוב (איוב ט"ו): "מה אנוש כי יזכה וכי יצדק ילוד אשה הן בקדושיו לא יאמין, ושמים לא זכו בעיניו", ואומר: "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה, אף שוכני בתי חומר" וגו', כי הנה על כך צריך ודאי שיחרד תמיד וירעש כל האדם, וכמאמר אליהוא (שם ל"ז): "אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו שמעו שמוע ברוגז קולו" וגו', זאת היא היראה האמתית שראוי לאיש החסיד שתהיה על פניו תמיד, ולא תסור ממנו.

 

"מְסִלַּ֣ת יְ֭שָׁרִים ס֣וּר מֵרָ֑ע שֹׁמֵ֥ר נַ֝פְשׁ֗וֹ נֹצֵ֥ר דַּרְכּֽוֹ"  (משלי טז יז)