יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

פרק עשרים ושנים (ד)

בביאור מידת הענוה

ואמרו חז"ל: כמה גדולים נמוכי הרוח, שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר (תהלים נ"א): "זבחי אלהים רוח נשברה", הרי זה שבח של נמוכי הרוח שהם ענוים בלבם ומחשבתם. וכן אמרו עוד: "לא מרובכם מכל העמים", אמר להם הקדוש ברוך הוא: בני, אני חושק בכם, שאפילו כשאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם – אמר ואנכי עפר ואפר. נתתי גדולה למשה ואהרן – אמרו ונחנו מה. נתתי גדולה לדוד – אמר ואנכי תולעת ולא איש. כל זה ממה שאין הלב הישר מניח עצמו להתפתות משום מעלה אשר יבואהו, בידעו באמת שכבר לא מפני זה יוצא מידי שפלותו, מצד החסרונות האחרות שאי אפשר שלא יהיו בו. ועוד, שאפילו באותם המצוות עצמם שהשיג, ודאי שלא הגיע לתכלית האחרון. ועוד אפילו לא יהיה בו חסרון אחר, אלא היותו בשר ודם ילוד אשה, די לו זה והותר לפחיתות וגריעות, עד שלא יאה לו ההתנשאות כלל, כי הרי כל מעלה שהוא משיג, אינו אלא חסד א-ל עליו, שרוצה לחון אותו עם היותו מצד טבעו וחומריותו שפל ונבזה עד מאד, על כן אין לו אלא להודות למי שחננו וליכנע תמיד יותר.

הא למה זה דומה, לעני ואביון שמקבל מתנה בחסד, שאי אפשר לו שלא יבוש, כי כל מה שירבה החסד שיקבל – כך ירבה הבושת שיבוש, כן הדבר הזה בכל אדם שעיניו פקוחות לראות את עצמו, בהיותו משיג מעלות טובות מאת השם יתברך, וכענין שאמר דוד המלך (תהלים קט"ז): "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי". וכבר ראינו חסידים גדולים שנענשו על שהחזיקו טובה לעצמם עם כל חסידותם: נחמיה בן חכליה, אמרו חז"ל, מפני מה לא נקרא ספרו על שמו? מפני שהחזיק טובה לעצמו. וכן חזקיה אמר "הנה לשלום מר לי מר", לפי שענהו הקדוש ברוך הוא וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי, וכמאמרם ז"ל, כל התולה בזכות עצמו – תולין לו בזכות אחרים, הרי לך שאין לאדם אפילו להחזיק טובה לעצמו על טובותיו, וכל שכן שלא יתנשא ויגבה בהם.

 

"מְסִלַּ֣ת יְ֭שָׁרִים ס֣וּר מֵרָ֑ע שֹׁמֵ֥ר נַ֝פְשׁ֗וֹ נֹצֵ֥ר דַּרְכּֽוֹ"  (משלי טז יז)