יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

פרק עשרים ושנים (ח)

בביאור מידת הענוה

שנאת הרבנות ובריחת הכבוד, משנה ערוכה היא – 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות', ואמרו עוד: 'הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח', ואמרו 'כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו', ואמרו עוד 'אל תצא לריב מהר, לעולם אל תהי רץ אחר השררה, למה פן מה תעשה באחריתה, למחר באים ושואלים לך שאלות, מה אתה משיבם'. עוד שם רבי מנחמא בשם רבי תנחום, 'כל המקבל עליו שררה כדי ליהנות ממנה, אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה'.

עוד שם, אמר רבי אבהו, [כך אומר הקדוש ברוך הוא], אני נקראתי קדוש, אם אין בך כל המדות הללו שיש בי, לא תקבל עליך שררה. ותלמידי ר"י יוכיחו, שהיו מוצרכים לבריות מפני עניותם, ולא רצו לקבל עליהם שררה, הוא מה שאמרו חז"ל 'כמדומין ששררות אני נותן להם, עבדות אני נותן להם' וכו', ואמרו עוד 'אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה, ומנלן, מיוסף, שמפני שהנהיג עצמו ברבנות מת קודם אחיו'.

כללו של דבר, אין הרבנות אלא משא גדול אשר מוטל על שכם הנושא אותו, כי עד שהאדם יחיד ויושב בתוך עמו מובלע בין האנשים, אינו נתפס אלא על עצמו, כיון שנתעלה לרבנות ושררה – כבר הוא נתפס על כל מי שתחת ידו וממשלתו, כי עליו להשקיף על כולם ולרעות אותם דעה והשכל ולהישיר מעשיהם, ואם לאו – הוא נתפס על עוונם.

 

"מְסִלַּ֣ת יְ֭שָׁרִים ס֣וּר מֵרָ֑ע שֹׁמֵ֥ר נַ֝פְשׁ֗וֹ נֹצֵ֥ר דַּרְכּֽוֹ"  (משלי טז יז)