יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

פרק תשעה עשר (כ)

בביאור חלקי החסידות

והנה החסיד הזה, מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצוותיו על הכוונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו יתברך, ויתאוה לגאולה, לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך, והוא מה שכתב התנא דבי אליהו שהבאנו למעלה, ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים וכו', ויתפלל תמיד על גאולת בני ישראל והשבת כבוד שמים לעילוי. ואם יאמר אדם, מי אני ומה אני שאתפלל על הגלות ועל ירושלים וכו', וכי מפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו לפיכך נברא אדם יחידי, כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם, וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תיעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקב"ה שמח בזה.

ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע", ואמר "ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך", ואמר "ציון היא, דורש אין לה", ולמדו מכך חז"ל שצריך לדרוש את ציון. הרי כאן שחייבים אנחנו בזה, ואין לנו ליפטר מפני מיעוט כחנו, כי על כיוצא בזה שנינו 'לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה', ואמר עוד הנביא "אין מנהל לה מכל בנים ילדה, ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה". ואמר, "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה", ופירשו חז"ל, שכל חסד שעושים, לעצמם הם עושים, לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכוונה השלימה הזאת, ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל, שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל וברבוי כבודם, שזה תלוי בזה באמת, וכמו שכתב בתנא דבי אליהו שהזכרתי, 'ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודן של ישראל'.

 

"מְסִלַּ֣ת יְ֭שָׁרִים ס֣וּר מֵרָ֑ע שֹׁמֵ֥ר נַ֝פְשׁ֗וֹ נֹצֵ֥ר דַּרְכּֽוֹ"  (משלי טז יז)