פרשה מבוארת – תזריע מצורע
"וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא פרק יג, ד)
שאלה: מדוע הצריכה התורה להסגיר את הנגע שבעת ימים, בזמן שעדיין לא הוכרע שנטמא האדם בצרעת, ועדיין לא התחייב לישב בדד, ומה התועלת בהסגרתו בביתו.
תשובה: כיון שההסגרה היא במקרה שיש ספק אם זהו נגע צרעת או לא, יש צורך להמתין לזמן שבו בדרך כלל טבע הגוף פועל בו, ובדרך כלל אחרי שבעה ימים מתרפא האדם או שחוליו מתגבר עליו, ולא רצתה התורה שבאותו זמן יסתובב האדם בשווקים וברחובות, כיון שעל ידי זה טבעי הגוף נטרדים בענינים אחרים ואינם פועלים עליו כראוי, ולא ייבחן הדבר. אך בהיותו מוסגר שבעה ימים בביתו יפעלו עליו טבעי הגוף כראוי, ויהיה ניתן להכריע האם זו צרעת או לא. (שאלה ח).
"וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן. וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא" (ויקרא פרק יג, יב-יג)
שאלה: כיון שפריחת הצרעת בגוף היא סימן טומאה, מדוע כאשר כל גופו מכוסה בצרעת אמרה התורה שהוא טהור.
תשובה: בדרך כלל מורה הצרעת על שינוי לרעה בגוף האדם, שמחמת כן הוא פועל פעולות חיצוניות הנראות בעורו. אמנם כאשר כל עור בשרו מצטרע, הרי זה סימן שהגוף דוחה מתוכו את כל החולי הפנימי [בדומה לכך שחולה המתחיל להבריא מזיע בכל גופו, ואחר כך מבריא לגמרי], וכיון שזהו סימן שכח גופו ובריאותו מתחדשים כראוי, הרי הוא טהור. (שאלה ט).
"וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים… צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע טָמֵא הוּא" (ויקרא פרק יג, מז,נא)
שאלות: א. כיצד שייכים דיני צרעת בבגדים, והרי אין הבגד דבר חי ששייך בו חוליים ופצעים ובריאות כדומה. ואם היה זה בדרך סגולי ולא טבעי, היה ראוי שתכתוב התורה שדינים אלו נוהגים רק בארץ ישראל [בדומה לנגעי בתים]. ב. מדוע לאחר דיני נגעי אדם לא המשיכה התורה מיד בדיניו של המצורע לאחר טהרתו, אלא הפסיקה וכתבה תחילה את פרשת נגעי בגדים, ורק אחר כך בפרשת מצורע כתבה את דיני טהרתו, ולאחר מכן את פרשת נגעי בתים.
תשובה: פרשה זו היא כהמשך לפרשת נגעי אדם, שחששה התורה שמא המצורע ישתמש באותם בגדים שלבש בזמן שהיה מצורע, ובבגדים אלו נספגו הדם והליחות שהיו לו בהיותו מצורע, ועתה ישוב ויחלה שנית מחמת שילבש בגדים אלו, ולכן הזהירה שאם נראה בבגדים כתמים הנראים כצרעת, ננהג בבגדים אלו כדינים האמורים בפרשה, לבדוק אם אכן מתפשט הנגע בבגד, וזהו סימן לכך שאכן נספגו והסתבכו בתוך הבגד הליחות הרעות של חולי הצרעת, ואז ידונו לשריפה. ולכם אין נוהגים נגעי בגדים בבגדי משי וכדומה, שמפאת חוזקם אף אם ילבשם האדם בעת חוליו לא יושפעו מכך, אלא רק בבגדי צמר ופשתים, שהם מושפעים מהאדם הלובשם, ובפרט שבדרך כלל לובשם האדם סמוך לגופו, ועשויים להחזירו לחוליו. ולכן הפסיקה התורה בפרשת נגעי בגדים באמצע עניני נגעי אדם, כיון שהם שייכים זה לזה ומושפעים זה מזה, ונגעי בגדים נגרמים מנגעי האדם, ועשויים לגרום להם שוב. (שאלות י-יא).
"וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה', וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה, וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר" (ויקרא פרק יד, יב,יט-כ)
שאלה: מדוע הצריכה התורה את המצורע להביא לאחר טהרתו קרבנות אשם וחטאת ועולה, והרי הוא לא חטא בחטאים המחייבים קרבנות אלו, ומדוע מקדימים להקריב את האשם לפני החטאת והעולה.
תשובה: יסוד הדת ופינת האמונה הוא שכל מה שיקרה לכל אדם מישראל נעשה בהשגחה פרטית, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, וכיון שהגיע על האדם עונש גדול כל כך, שהצטרע, עליו לחשוב שבודאי בא לו הדבר בסיבת חטא כל שהוא, ועליו למצוא את הדבר שחטא בו, ועל כך בא קרבן חטאת. ואם לא ימצא את הדבר שבעבורו בא עליו עונש זה, מביא את האשם, והוא כעין אשם תלוי הבא על ספק חטא. ובא תחילה האשם לכפר על מה שחטא בלא ידיעה, ואחר כך בא קרבן החטאת לכפר על חטא שהוא מכיר בו, ולאחר מכן מקריב את העולה כדי להתקרב ולהדבק בה'.
"וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית" (ויקרא פרק יד, יד-טו)
שאלה: מה באה להורות נתינת הדם על תנוך אוזנו, בהן ידו ובהן רגלו של המיטהר, דבר שלא נמצא ולא נעשה בשאר הקרבנות.
תשובה: רצתה התורה להורות ולהדגיש שרפואת המצורע אינה בדרכי הטבע והרפואה, אלא בדרכי ההשגחה והמצוות, וכיון שבדרך כלל רפואת המצורע היא על ידי הקזת דמו מגופו, באופן שיתחדש בו דם נקי ובריא, ציותה כאן התורה לעשות מעשה המורה בהיפך, כאילו מוסיפים על דמו [על אזנו בסמוך לדם הראש, על בהן ידו בסמוך לדם הלב, ועל בהן רגלו בסמוך לדם הכבד], ובכך יתן אל ליבו שהיתה הצרעת כעונש שבא עליו בהשגחת ה' מחמת חטאיו, ורפואתו היתה גם היא בהשגחה פרטית ולא בדרכי הטבע. (שאלה ד).
"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא פרק יד, לד)
שאלה: איך יתכן שיארע נגע צרעת בקירות הבית ואבניו, והרי אין בהם רוח חיים, ואף אין להם סמיכות ושייכות עם האדם כל כך עד שיושפעו ממחלתו של האדם המצורע [כפי שהתבאר לגבי נגעי בגדים].
תשובה: ענין זה של נגעי בגדים אינו טבעי כלל, אלא בא בהשגחה פרטית על בני האדם להתרות בהם שיחזרו בתשובה על חטאיהם, ולכן נאמרה פרשה זו רק בארץ ישראל, שבה דבקה ההשגחה האלוקית על ישראל, להוכיחם ולייסרם בדברים שאינם מדרכי הטבע כלל. ונסמכה פרשה זו לפרשת נגעי האדם, כיון שבכל אותה פרשה לא אמרה התורה למצורע שינהג ברפואות טבעיות כלל, אלא כל הסגרתו וטהרתו יהיו רק על ידי הכהנים ולפי דיני התורה, והיינו שציותה התורה לנהוג בצרעת זו בדרך השגחית וניסית, ובדומה לכך הוא ענין נגעי בתים, שכולו בא מחוץ לדרכי הטבע. ועוד, שזו כעין התראה, שאם לא ישוב בתשובה לאחר שבאו הנגעים על ביתו, יבואו הנגעים גם על גופו. (שאלה ז).
