פרשת במדבר

 בפרשת במדבר מובא מנין בני ישראל, ומפטירים בפרשה זו הפותחת בכך שלעתיד לבא יהיה מנין בני ישראל רב ועצום:

הושע היה מהנביאים שהתנבאו בזמן מלכות עוזיה מלך יהודה, וירבעם בן יואש מלך ישראל. ואמרו חז"ל שבאותו זמן חטאו ישראל, וכשרצה ה' לשלוח את הושע שיוכיח את ישראל ויחזירם בתשובה, אמר הושע לה' שיחליף את ישראל באומה אחרת. אמנם ה' לא הסכים לדבריו, ובפרק הקודם מובא שאמר לו ה' לקרוא לבנו בשם 'יזרעאל', כי ישבור ה' את קשת ישראל בעמק יזרעאל, ולבתו בשם 'לא רוחמה', כי לא יוסיף ה' לרחם על ישראל, ולבנו הנוסף בשם 'לא עמי', לומר שישראל אינם נחשבים עוד כעם ה'. אמנם הושע הבין שאין רצון ה' לגרש את ישראל מעל פניו, ולכן התחיל ללמד זכות על ישראל: הושע, פרק ב (א) פתח הושע ואמר לה', איך תרצה לשלח את ישראל מלפניך, והלא לעתיד לבא וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא יִמַּד – לא ניתן למדוד את החול מחמת שהוא מפוזר בכל העולם, ונסתר גם בתהומות הים, וְלֹא יִסָּפֵר – לא ניתן לסופרו, מחמת דקותו וריבויו, וכך יהיו ישראל מרובים מאד, ומפוזרים בכל הארצות, וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם, כפי שאמר עתה ה' כשרצה להגלותם וכעס עליהם, יֵאָמֵר לָהֶם לעתיד לבא בְּנֵי אֵל חָי, כי אז יכירו כל הגויים כי אביהם חי ומשגיח עליהם בתמידות, ורק על ידי השגחתו התקיימו במשך כל הגלות. (ב) וְנִקְבְּצוּ אז כל ישראל, בְּנֵי יְהוּדָה שגלו בחורבן הראשון על ידי נבוכדנצר מלך בבל, ולא חזרו כולם בזמן בית המקדש השני, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל – עשרת השבטים שגלו על ידי סנחריב מלך אשור, יחזרו כולם יַחְדָּו, וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד, והוא משיח בן יוסף שימלוך עליהם בתחילה, וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ – יעלו מכל המקומות שבכדור הארץ אל ארץ ישראל, ואז יתפרש באופן אחר שם הבן הראשון של הושע, שנקרא יזרעאל, כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל, ויהיה שמו מלשון זריעה, שתהיה הגלות לישראל כמו זריעה, שבתחילה מרקיבים גרעיני התבואה באדמה, ולאחר מכן צומחים שיבולים מלאות גרעיני תבואה, כך לאחר הגלות יהיו ישראל מרובים יותר, ויום זה שיתגלה הדבר לעיני העמים יהיה יום גדול בניסים ונפלאות שיעשה ה'. (ג) ולכן, אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם, שהוא הבן השלישי של הושע, 'עַמִּי', במקום לקוראו 'לא עמי' כפי שקראוהו בתחילה, וְלַאֲחוֹתֵיכֶם, שהיא בתו של הושע, ששמה היה בתחילה 'לא רוחמה', קיראו עתה בשם 'רֻחָמָה', ובכך ביקש הושע מה' שיחזור בו מכעסו על ישראל, וירחם עליהם ויאמר להם כבר עתה 'עמי אתם', על שם העתיד. (ד) עתה משיב ה' תשובה להושע, אם אכן רצונכם שישארו ישראל העם הנבחר, אם כן מוטל עליכם, הנביאים והצדיקים שבישראל, רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ – הוכיחו את כנסת ישראל, שהיא אֵם האומה, והחזירו אותם למוטב, כִּי לפי הנהגתה עתה הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ, ועל כן עליכם להוכיחה, וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ, שזהו עוון עבודה זרה, שמחליפים את עבודת ה' בעבודת אלילים, וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ, שזהו עוון גילוי עריות. (ה) ואם לא תעשה כן ולא תחזור למוטב, יחזיר ה' את כנסת ישראל למצב שהיתה בו בטרם לקחם לו ה' לעם, כשהיו במצרים, שנמשלו אז [בנבואת יחזקאל, פרק ט"ז] לילדה קטנה ועזובה שננטשה על ידי אִמָּהּ מיד לאחר לידתה, והתבוססה בדמיה, פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה, וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ, שכך כביכול מצאה ה' באותו זמן, וזהו משל על השראת השכינה וההשגחה הפרטית, שהם בגדי התפארת שנתן לה ה', ואם אין כנסת ישראל עובדת את ה', יטול ממנה את ה'בגדים' הללו, וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר, בגלות העמים, וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה – אשים אותה כארץ שממה, וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא, וכפי שהיה עתיד לקרות לה מתחילה, בעת שנולדה, אם לא היה ה' נוטל אותה ומגדל אותה. (ו) וְאֶת בָּנֶיהָ, שהם הצדיקים שבישראל, לֹא אֲרַחֵם, כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה, ומאחר והעולם נידון אחר רובו, וכנסת ישראל כולה סרה מעם ה', גם הצדיקים ייחשבו בכללם. (ז) כִּי זָנְתָה אִמָּם, הֹבִישָׁה הוֹרָתָם, ולא היו מעשיה בדרך מקרה, אלא כִּי אָמְרָה, אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי, בחושבה שהם נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי, צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי [-משקאותי], והנמשל הוא שחשבו ישראל באותו זמן שהשפע המגיע להם הוא על ידי עבודת הכוכבים והמזלות, ואין להם תועלת בעבודת ה'. (ח) לָכֵן הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים – אשים בדרך הראשית והרחבה קוצים, שלא תוכל ללכת שם, וְגָדַרְתִּי אֶת גְּדֵרָהּ – אבנה גדר במקום שיש בו פרצות, שלא תוכל לצאת משם, וּנְתִיבוֹתֶיהָ – הדרכים הקטנות והצדדיות, לֹא תִמְצָא, כי אקלקל אותם. והנמשל הוא שכך שינה ה' את מערכת הכוכבים והמזלות, באופן שלא יוכלו ישראל להמשיך על עצמם טובה ושפע מהם בדרכי הטבע, וגם הטיל שנאה בין אומות העולם שהיו ישראל סומכים עליהם, באופן שלא יהיה לישראל משענת רוחנית או גשמית כלל. (ט) וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ, וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם, וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא, כי גם מערכת הטבע תתנגד לישראל, ולא רק שלא ימשיכו לעצמם שפע מיוחד אלא גם השפע שהיה ראוי להם בדרך הטבע, ימנע מהם. אך לא הועיל הדבר, אלא וְאָמְרָה, אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן, אל ה', אך לא מפני שתכיר בחטאיה ובטעותה, אלא רק כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה, כלומר, מאחר ומערכות הטבע והמזל מתנגדות להם, יאמרו שטוב להם יותר להסתופף בהשגחת ה', אך עדיין יחשבו שאם היו מערכות אלו מטיבות להם, כפי שחשבו שהיה בתחילה, היה הדבר טוב עבורם יותר. (י) אך טעו במחשבה זו, וְהִיא לֹא יָדְעָה, שגם בתחילה, כשעבדו עבודה זרה והיה להם שפע, לא היה זה מחמת המזל, אלא כִּי אָנֹכִי הוא שנָתַתִּי לָהּ תמיד את הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר, כי לעולם אין ישראל נמצאים תחת השפעת המזלות, אלא כל השפע בא להם מה', וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ, וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל, וזהו בהיפך ממחשבתם, אלא הכסף והזהב באו מה', והם השתמשו בו לעבודה זרה. (יא) וכדי לשרש מהם טעות זו יוכיח להם ה' שהרעה הבאה אליהם היא בהשגחת ה', ולָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ – ישוב ה' ויתן את הגשמים בעתם והארץ תתן יבולה, וייראה להם שמצד מערכת הטבע הם מוכנים לקבל את הטובה, וכשיהיה הדגן מוכן והתירוש עשוי ישוב ה' ויטול מהם אותם בהשגחה פרטית לרעה, וְהִצַּלְתִּי [-אטול מהם] את צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שכבר היו מוכנים לְכַסּוֹת אֶת עֶרְוָתָהּ, ועל ידי זה יראו שלא מערכות הטבע והמזל מריעות ומטיבות להם, אלא גם הטובה וגם הרעה באים אליהם רק בהשגחת ה'. (יב) וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ, שהן מערכות הטבע והמזלות, שעל אף שמערכות אלו יהיו כביכול לטובתה, יעניש אותם ה' בהשגחתו הפרטית וימנע מהם את הטובה, וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי, ועל ידי זה יתגלה להם בבירור שאין שום כח ביד המערכות להיטיב או להרע להם, אלא הכל בא רק בהשגחת ה' וגזירתו. (יג) וְהִשְׁבַּתִּי – אבטל את כָּל מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ, וְכֹל מוֹעֲדָהּ, שקבעו להם חגים ומועדים מסוימים לשם עבודה זרה, וחשבו שימים אלו מסוגלים לברכה ולהצלחה על ידי עבודה זו, וה' יהפוך את הימים הללו לימי צרה ואפילה, כדי שיבינו שאין כל כח וסגולה בימים אלו. (יד) אמנם, גם אחרי שהתחילו ישראל לשוב קצת בתשובה, בזמן הושע בן אֵלָה מלך ישראל, שביטל את השומרים שמנעו מישראל לעלות לרגל, לא היתה תשובתם שלימה, ועדיין נטה ליבם לעבודה זרה, ולכן הביא עליהם ה' את סנחריב מלך אשור, וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ – הארץ ועציה הטובים יהיו שוממים, כיון שלא הכירו בכך שה' הוא שנתן להם את ארץ ישראל ופירותיה, אלא אֲשֶׁר אָמְרָה, אֶתְנָה הֵמָּה לִי – זהו אתנן שקיבלתי, אֲשֶׁר נָתְנוּ לִי מְאַהֲבָי, והם העבודות זרות שהיו עובדים, וכיון שכפרו בטובה זו, יטול מהם ה' את הארץ, וְשַׂמְתִּים לְיַעַר שהחיות הרעות נמצאות בו, וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה – תינתן הארץ ביד סנחריב, שהושיב בה אומות פראיות כחיות השדה, והחריב את ארצם. (טו) וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם, להענישם על כך, אך עדיין לא שבו ישראל בתשובה, ולא עזבו לגמרי את העבודה זרה, אלא וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ – לקחה את הנזם והתכשיט האחרון שנשארו לה, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ, כי הלכו ישראל למצרים לבקש מהם עזרה נגד סנחריב, וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם ה', כי לא השכילו לחזור אל ה' בכל ליבם, אלא המשיכו לבקש עזר וסיוע מהעמים, וישועה מעבודת אלילים. (טז) לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר, שם לא תמצא מי שיחטא עמה, וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ שתיטיב את דרכיה, וכך הוליך ה' את ישראל בגלות, שם יתרחקו מהם כל הגויים, ויסבלו רדיפות וצרות, ולא יוכלו להשען על מערכת הטבע או הכוכבים, כי כולם יתנגדו אליהם באשר הם גולים ממקומם לארץ לא להם, ואז יכירו שרק בהשגחת ה' ייטב להם, וישובו אל ה'. (יז) וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם – ושם, בגלות, יתן להם ה' את צרכיהם בהשגחה פרטית, ו'כרמים' אלו מרמזים גם על האמונה והתורה, שבזמן הגלות מסרו ישראל נפשם על קיום התורה ומצוותיה, וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר – את הצרות העמוקות יתן להם ה' לְפֶתַח תִּקְוָה, כי באחרית הימים, קודם הגאולה השלימה יסיר מהם ה' את עול השעבוד אל הגויים, ויתחילו לקוות אל החירות והגאולה השלימה, וְעָנְתָה שָּׁמָּה – תזמר ותשיר בקול, כי יחזרו אליה הניסים, כִּימֵי נְעוּרֶיהָ – בזמן כיבוש הארץ ובנין בית המקדש הראשון, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, שהם הניסים שנעשו במצרים ובקריעת ים סוף. (יח) וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, נְאֻם ה', תִּקְרְאִי אִישִׁי, ששם זה מורה על חיבה ואהבה שבין איש לאשתו, כי אז יוריד ה' שכינתו לשכון בעולם הזה, ויקבלו את השפע האלוקי בגלוי וללא אמצעים, וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי, ששם זה מורה על שליטה ואדנות, כפי ששוררת השגחת ה' קודם הגאולה, שהשפע מגיע בדרכים נסתרות, ומחמת כן יש הטועים לעבוד את הכוכבים והמזלות, בחושבם שיש בידם להשפיע עליהם שפע נוסף. (יט) וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ, כי לא תצטרך עוד לאמצעים לקבלת השפע, וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם כלל, כי אז יהיה העולם כולו תחת השגחת ה' הפרטית והגלויה. (כ) ובאותו זמן לא יהיה רע בעולם כלל, וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, באופן שגם אותם בעלי חיים שדרכם להזיק בלא בחירה, לא יזיקו עוד, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה הבאים מכח אנשים רשעים בעלי בחירה, אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח, כי לא יחששו עוד משום דבר. (כא) ובאותו זמן יקח אותם ה' מחדש, להיות לו לעם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, בשונה מהאירושין הראשונים, בזמן יציאת מצרים, שהיו זמניים, כיון שהיה ידוע לה' שעתידים ישראל לחטוא, ואילו עתה יהיו אלו אירושין לעולם, כי לא יחטאו עוד. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, שיתנו ישראל כביכול כ'מתנה' לה' את הנהגתם הישרה בדברים שבין אדם לחבירו, שיהיו בצדק ובמשפט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים – כנגד זה יתן להם ה' במתנה את הנהגתו עמהם, שתהיה בחסד וברחמים. (כב) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה – ועוד 'יתנו' ישראל כביכול את הנהגתם הטובה בדברים שבין אדם למקום, שעיקרם תלוי באמונה בה'. וכנגד זה יתן להם ה' את השראת שכינתו ביניהם, והנהגתו עמהם בגלוי באותות ובמופתים, ועל ידי זה וְיָדַעַתְּ אֶת ה', כי תהיה הידיעה מוחשית וברורה, עד שלא יצטרכו עוד לאמונה, שהיא קבלה בדבר שאין ידיעתו ברורה, כי הידיעה הברורה שתהיה להם במציאות ה' תהיה גדולה מן האמונה.