פרשת קרח
עניני הפרשה: מחלוקת קרח על הכהונה • עונש קרח ועדתו • תלונת ישראל ועונשם • פריחת מטה אהרן • מינוי הכהנים לשמירת המקדש • מתנות כהונה ולויה •
- מחלוקת קרח על הכהונה: לאחר שציוה ה' את משה למנות את אליצפן בן עוזיאל לנשיא בני קהת, התקנא בו קרח בן יצהר, והיה סבור שמינוי זה ראוי לו, כיון שיצהר אביו של קרח היה גדול בשנים מעוזיאל אביו של אליצפן, ולכן פתח במחלוקת על כל דברי משה, ובפרט על כך שמינה את אהרן לכהן גדול, והצטרפו אליו מאתים וחמישים ראשי סנהדראות, רובם משבט ראובן שהיו סמוכים אליו במקום חנייתם במדבר.
כיון שקיוה משה רבינו שיחזרו בהם, דחה אותם לבוקר שלמחרת, והציע להם שכל המערערים על הכהונה הגדולה של אהרן ותובעים אותה לעצמם, והם קרח עצמו ומאתים וחמישים ראשי סנהדראות, יקטירו למחרת קטורת של בוקר, וכן אהרן הכהן יקטיר עמהם, ומי שיבחר בו ה' לכהן גדול יחיה, וכל השאר ימותו, כפי שמתו נדב ואביהוא כשהקטירו קטורת שלא נצטוו בה. בנוסף לכך ניסה משה לפייס את קרח ובני שבט לוי ולומר להם שכבר קיבלו גדולה יתירה משאר השבטים בכך שה' בחר בהם לעבוד במשכן, ומדוע יבקשו גם את הכהונה שלא ניתנה להם. והוסיף ואמר להם שבחירת אהרן היתה על פי ציווי ה', ולכן אין תלונתם על אהרן אלא על ה'. בנוסף לכך שלח משה לקרוא לדתן ולאבירם משבט ראובן, אך הם לא הסכימו לבוא, ואף התריסו כנגדו על כך
שהעלה אותם מארץ מצרים אך לא הכניסם לארץ ישראל, שהרי בעת חטא המרגלים נגזר עליהם שימותו במדבר. כיון שראה זאת משה – הצטער עד מאד, והתפלל לה' שלא יקבל את הקטורת שיקטירו לפניו קרח ועדתו, ולעומת זאת קרח המשיך כל אותו לילה והסית את כל ישראל להצטרף למחלוקתו על משה ואהרן, שלדבריו נטלו את כל המינויים החשובים לעצמם ולמשפחתם.
- עונש קרח ועדתו: בבוקר אמר ה' למשה ואהרן שיתרחקו מעדת ישראל, וכולם ימותו ברגע אחד. אך משה ואהרן התפללו לה' שיעניש רק את קרח ועדתו ולא את שאר ישראל שלא חטאו, ולכן ציוה ה' לומר לכל ישראל שיתרחקו ממקומם של קרח, דתן ואבירם, כדי שלא ייענשו יחד עמם. באותו זמן אמר משה לקרח ועדתו בפני כל ישראל, שאם קרח ועדתו ימותו כדרך שמתים כל בני האדם, הרי זו ראיה שדברי קרח נכונים, שכל המינויים והגדולה שנטלתי לעצמי ולמשפחתי נעשו מדעתי ושלא על פי ציווי ה'. אך אם יברא ה' בריאה חדשה להמית בה את קרח ועדתו בדרך שלא מת בה אדם מעולם, והיינו על ידי שתפתח הארץ את פיה ותבלעם, זו ראיה שה' שלחני לעשות את כל הדברים הללו. ומיד כשסיים את דבריו נבקעה הארץ מתחת למקומם של קרח דתן ואבירם, ובלעה אותם, את כל משפחתם ואת כל רכושם,
וירדו לשאול כשהם חיים, וחזרה האדמה ונסגרה מעליהם. ואותם מאתים וחמישים שהקטירו קטורת נשרפו ולא נבלעו, וקרח עצמו נשרף תחילה ואחר כך נבלע. ציוה ה' על אלעזר בן אהרן ליטול את מחתות הנחושת של מאתים וחמישים מקטירי הקטורת, שהרי הוקדשו להיות כלי שרת, ולעשות מהם ציפוי למזבח הנחושת, ויהיה בכך זכרון לבני ישראל שלא יקרב איש זר שאינו כהן להקטיר קטורת.
- תלונת ישראל ועונשם: למחרת אותו יום שנבלעו קרח ועדתו באדמה, ונשרפו מאתים וחמישים מקטירי הקטורת, התלוננו כל עדת ישראל על משה ואהרן על כך שכביכול הם אלו שגרמו למיתת כל עדת קרח. נגלה ה' למשה ואהרן והודיע להם שברצונו להעניש את כל ישראל ולכלותם, ואכן מיד התחילה מגיפה בעם. ציוה משה על אהרן להקטיר קטורת בתוך קהל ישראל ובכך לעצור את המגיפה, אך בינתיים כבר מתו מישראל ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש, מלבד אלו שמתו מעדת קרח, ורק לאחר שהקטיר אהרן את הקטורת נעצרה המגיפה.
- פריחת מטה אהרן: ראה ה' שישראל עדיין מתלוננים ואינם בטוחים שבחירת אהרן ובניו לכהנים נעשתה על פי ה', ולכן ציוה על משה ליטול מכל נשיאי השבטים מטות עץ, וכל נשיא יכתוב את שמו על מטהו, וכן ייכתב שם אהרן על מטה לוי, ויונחו כל המטות באהל מועד, ומי שה' יבחר בו – מטהו יפרח. עשה כן משה, ולמחרת כשהוצאו כל המטות מאהל מועד ראו הכל שמטהו של אהרן הוציא פרחים ופירות – שקדים. ציוה ה' על משה להשאיר את מטה אהרן הפורח באהל מועד למשמרת, שלא יתלוננו עוד על הכהונה אלא יידעו שבחירת אהרן וזרעו לכהנים נעשתה בציווי ה'.
- מינוי הכהנים לשמירת המקדש: עתה, שראו ישראל עד כמה מקפיד ה' על כך שרק הכהנים יעבדו במקדש ואילו ישראל אינם רשאים אפילו להכנס לתוכו, אמרו אל משה שחוששים הם שייענשו גם הם, שהרי הם רשאים להכנס לחצר אהל מועד, ואם בטעות יכנסו לתוך אהל מועד – יתחייבו מיד מיתה. ולכן ציוה ה' שהכהנים יהיו ממונים לשמור על כך שלא יכנסו זרים לאהל מועד, ויזהירו כל זר – מישראל ומבני לוי שאינם כהנים – שלא יכנסו למקדש ולא יגעו בכלי הקדש.
- מתנות כהונה ולויה: לאחר שערערו קרח ועדתו על כהונת אהרן וזרעו, נתן ה' לכהנים עשרים וארבעה מתנות כהונה, המשמשים גם כראיה לכך שה' בחר בהם, וחלקם נאמרו כאן: א. כל בשר הקרבות שהם קדשי קדשים, והם חטאות ואשמות, יינתנו לכהנים בלבד, וייאכלו על ידי זכרי כהונה בחצר אהל מועד בלבד [ובבית המקדש נאכלים בעזרה]. ב. החלק המורם מקרבן תודה, קרבן שלמים ואיל נזיר, שהם קדשים קלים, ניתן לכהנים, ונאכל בטהרה בכל מחנה ישראל [ובזמן בית המקדש נאכלים בכל ירושלים]. ג. תרומה גדולה המופרשת מהתבואה, הזיתים והענבים, ניתנת לכהנים. ד. ביכורי הפירות המובאים למקדש, ניתנים לכהנים. ה. המחרים את נכסיו, צריך ליתנם לכהנים. ו. בכור בהמה טהורה ניתן לכהן. ז. בכור בהמה טמאה, נפדה בשה וניתן לכהן. ח. בכור אדם נפדה בחמשה סלעים הניתנים לכהן. אמנם לעומת זאת הוזהרו הכהנים שלא יטלו חלק בירושת ארץ ישראל, ואף לא בביזה של המלחמות, אלא ה' הוא חלקם ונחלתם בתוך ישראל.
הלויים, שאף הם לא קיבלו חלק בארץ, קיבלו מה' את כל המעשר שמפרישים ישראל מהתבואה, הזיתים והענבים, בתמורה לעבודתם במקדש, ומעשר זה אינו קדוש כלל, ונאכל בכל מקום ואף בטומאה. והצטוו הלויים להפריש ממעשר זה עשירית הניתנת לכהנים, ומכונה 'תרומת מעשר', ודינה כדין תרומה גדולה הניתנת לכהנים.
