שיעור מס' 12

הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמְרוּ נָא בֵּית אַהֲרֹן, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה', כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָּנִי בַמֶרְחַב יָהּ. ה' לִי לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם. ה' לִי בְּעֹזְרָי, וַאֲנִי אֶרְאֶה בְּשׂנְאָי. טוֹב לַחֲסוֹת בַּה', מִבְּטֹחַ בָּאָדָם. טוֹב לַחֲסוֹת בַּה', מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים. כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי כִדְּבֹרִים, דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפֹּל, וַה' עֲזָרָנִי. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים, יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל. יְמִין ה' רוֹמֵמָה, יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל. לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. יַסֹּר יִסְּרַנִי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, אָבֹא בָם, אוֹדֶה יָהּ. זֶה הַשַּׁעַר לַה', צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ.

אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ. אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא:

בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה', בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה'. בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה', בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה'. אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ, אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ, אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ. אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ. הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

יְהַלְלוּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ, וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ, וְכָל עַמְךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ, וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ, וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ. כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֱה לְזַמֵר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.

בגאולת מצרים קבלו בני ישראל את האמונה בה', אך שאר הגויים לא קיבלו את האמונה ולא היללו את ה', אבל בגאולה העתידה לא יהיה הדבר כן, אלא הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים, ושני טעמים יהיו לכך, כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ – כי יכירו כולם בחסד שיעשה ה' עם ישראל, וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם – ויכירו באמיתות מציאות ה' בעולם, הַלְלוּיָהּ:

אף על פי שכל הגויים יכירו באמיתות ה' ויהללו אותו, עדיין יהיה ראוי שישראל ישבחוהו ויודו לו באופן מיוחד יותר:

הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב – כי הוא הטוב המוחלט והשלם, וכן יש להודות לו על כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ – שעושה חסד עם כל העולם, בשמירתו ובתשועתו.

יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל, אפילו עתה, מכירים ישראל שבשעה שייגאלו יראו הכל את גודל חסד ה' עליהם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וזה יהיה החסד השלם והגדול לישראל, שיצאו מעבדות לחירות עולם, כי גאולה זו היא גאולה שאין אחריה גלות, אלא ישאר עלינו חסד ה' לעולם.

יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן, שעתה בגלות אין להם עבודה במקדש, ולא קדושה, וכמעט אין ניכר שהם מובדלים בקדושתם, אך בזמן הגאולה יכירו כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה', אשר בזמן הגלות אינם יכולים לעבוד את ה' כראוי, ואינם יכולים להידבק באלוקים מפחד האויבים וצרתם, יכירו בזמן הגאולה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

אף על פי שנמשכת הגלות הזו זמן רב, אין לנו להתייאש מהגאולה, כי גם במצרים, מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, ועָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ והוציאני משעבוד מצרים לחירות, וכך גם עתה ה' לִי לֹא אִירָא, כי מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם, הרי ה' יכול להפוך את כל השונאים לאוהבים, שלא יזיקו לי כלל. ה' לִי – אם הייתי מתקרב אל ה' כראוי, היו כל האויבים בְּעֹזְרָי – נעשים עוזרים לי, וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי, שגם הם יעזרוני. ולכן, בהיותנו בגלות, טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' בקיום מצוות ומעשים טובים, מִבְּטֹחַ בָּאָדָם. טוֹב לַחֲסוֹת בַּה', מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים – במלכי ושרי הגויים. כי הנה בזמן חזקיהו מלך יהודה כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי, והם סנחריב וצבאו שצרו על ירושלים, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם – ונכרתו מן העולם על ידי ה', בדרך נס. ונבוכדנצר וצבאו סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי – צרו על ירושלים כמה פעמים, עד שכבשוה, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם – ונענשו על כך מעם ה', שהרי לא נשאר מהם זכר. ומלכות פרס ומדי והיוונים בזמן בית המקדש השני סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים, דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים – נוצחו על ידי החשמונאים כאש האוכלת את הקוצים, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. ועתה בגלות זו האחרונה, דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל, כי בגלות זו היינו קרובים ביותר לנפילה וכליה גמורה, וַה' עֲזָרָנִי. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ – העוז שהיה לי שלא באתי לכליה בגלות זו, על כך אני מזמר עתה לה', וַיְהִי לִי ה' לִישׁוּעָה. ובאותו זמן של הגאולה יהיה קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים, שיאמרו שיְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל, ולא כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה, אלא רק השגחת ה' ושמירתו. כי יְמִין ה' רוֹמֵמָה – שולטת על מערכת הטבע, ועל ידי זה יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל. מוסיף המשורר ומבטיח לכל המסופקים בדבר, וחוששים שיכלו ישראל בגלות זו, ואומר עתה בשם האומה כולה, לֹא אָמוּת בגלות זו, כִּי אֶחְיֶה ואצפה תמיד לישועת ה', וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. ואף על פי שיהיו צרות רבות וגדולות בגלות זו, הרי רק יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ, וְלַמָּוֶת – לכליה מוחלטת לֹא נְתָנָנִי. עתה ממשיל המשורר כאילו שערי ההודאה לה' סגורים בזמן הגלות, ולכן אומר בשם העם, פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, ואני, עם ישראל, אָבֹא בָם ואוֹדֶה יָהּ. וכאילו השערים עצמם משיבים לו, הרי זֶה הַשַּׁעַר לַה', ולכן רק צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ, וכשישובו ישראל בתשובה שלימה, יהיו ראויים להכנס לשערים אלו.

לאחר הגאולה יאמרו ישראל, אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי בגלות המרה הזו, כי הסתיימה הגלות וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה: באופן שהאֶבֶן שמָאֲסוּ הַבּוֹנִים, וזהו עם ישראל, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה, כי בנין העולם ובית המקדש יהיו כולם מיוסדים לעתיד לבוא על עם ישראל. ותשועה זו לא תהיה בכח הזרוע של ישראל, אלא מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ, כי תהיה הגאולה דבר פלא בעיני כל בני האדם. זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה', והוא יום הגאולה, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.

עתה מתפלל המשורר שיקים ה' את דברו הטוב, ואומר אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, לגאול את ישראל, וכיון שהגאולה השלימה תלויה בכך שיחזרו ישראל בתשובה, מוסיף ואומר אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא, שיצליחו ישראל לחזור בתשובה שלימה.

בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה' – הבא ומתקרב לעבודת ה' יהא מבורך בשם ה', בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה'. וכיון שהבא להטהר מסייעים לו, אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ – יאיר ה' את אורו לכל החפצים להתקרב אליו, ואף על פי שהגוף והיצר הרע מעכבים את האדם מלשוב, אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ – כשם שקושרים את הקרבן עד שמביאים אותו אל המזבח שזהו תכליתו, כך קישרו את הגוף הבהמי ואת היצר הרע עד שיגיע לתכליתו, וכאשר יהיה הדבר תאמרו, אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ. הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

חתימת ברכה זו היא המכונה 'ברכת השיר', ומהות תוכנה הוא שההילול והשבח לה' אינם נצרכים לו, שהרי הוא מרומם על כל ברכה ותהילה, ואין לנו שום השגה בו כלל, אלא הדבר הוא לתועלת בני האדם המתפללים, המראים בכך את כוונת הלב ואהבת ה', וכיון שכל מה שאנו משיגים בה' הוא דרך הפעולות שהוא פועל ומשפיע עלינו, לכן ממשיל זאת המשורר כאילו הפעולות והמעשים עצמם הם המשבחים את שם ה', וכל שכן שראוי לישראל עבדיו לשבח ולהלל את שם ה'.

יְהַלְלוּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ, שהמעשים עצמם הם המהללים את ה' בעצם קיומם, וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ, וְכָל עַמְךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, אף להם נאה להלל ולשבח את ה', ולכן בְּרִנָה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ, וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ, וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ. כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֱה לְזַמֵר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.