שיעור 10, ספר דניאל, פרק ב, י-יב

י עֲנ֨וֹ כַשְׂדָּאֵ֤י קֳדָם־מַלְכָּא֙ וְאָ֣מְרִ֔ין לָֽא־אִיתַ֤י אֱנָשׁ֙ עַל־יַבֶּשְׁתָּ֔א דִּ֚י מִלַּ֣ת מַלְכָּ֔א יוּכַ֖ל לְהַֽחֲוָיָ֑ה כָּל־קֳבֵ֗ל דִּ֚י כָּל־מֶ֨לֶךְ֙ רַ֣ב וְשַׁלִּ֔יט מִלָּ֤ה כִדְנָה֙ לָ֣א שְׁאֵ֔ל לְכָל־חַרְטֹ֖ם וְאָשַׁ֥ף וְכַשְׂדָּֽי׃ יא וּמִלְּתָ֨א דִֽי־מַלְכָּ֤ה שָׁאֵל֙ יַקִּירָ֔ה וְאָֽחֳרָן֙ לָ֣א אִיתַ֔י דִּ֥י יְחַוִּנַּ֖הּ קֳדָ֣ם מַלְכָּ֑א לָהֵ֣ן אֱלָהִ֔ין דִּ֚י מְדָ֣רְה֔וֹן עִם־בִּשְׂרָ֖א לָ֥א אִיתֽוֹהִי׃ יב כָּל־קֳבֵ֣ל דְּנָ֔ה מַלְכָּ֕א בְּנַ֖ס וּקְצַ֣ף שַׂגִּ֑יא וַֽאֲמַר֙ לְה֣וֹבָדָ֔ה לְכֹ֖ל חַכִּימֵ֥י בָבֶֽל׃

(י) עֲנוֹ כַשְׂדָּאֵי קֳדָם מַלְכָּא וְאָמְרִין – ענו הכשדים לפני המלך ואמרו, לָא אִיתַי אֱנָשׁ עַל יַבֶּשְׁתָּא – אין שום אדם על היבשה, דִּי מִלַּת מַלְכָּא יוּכַל לְהַחֲוָיָה – שיוכל להגיד את דבר המלך שהוא מבקש מאיתנו, כי הגם שלפי אמונתם יש אלילים היודעים את מחשבות בני האדם, ויכולים לגלות אותם לעובדיהם, הרי אין חכמתם שייכת כלל לעבודת אותם אלילים, אלא לחכמות הטבע והכוכבים, והוכיחו את טענתם, כָּל קֳבֵל דִּי כָּל מֶלֶךְ רַב וְשַׁלִּיט – באשר כל מלך גדול או מושל, מִלָּה כִדְנָה לָא שְׁאֵל – דבר כזה לא שאל לְכָל חַרְטֹם, וְאָשַׁף, וְכַשְׂדָּי, ולכן אפילו אם היתה שאלתו על מחשבת סתר שהוא עצמו יודע, שזהו דבר שהמתעסקים עם עבודת האלילים יכולים לדעת, הרי אין זה שייך לחרטומים והאשפים והכשדים.

(יא) ועתה הוסיפו וטענו טענה נוספת, כי אפילו עובדי האלילים הללו יכולים לדעת רק דבר סתר שהמלך בעצמו חושב עליו ויודעו, כי האמינו שמחשבות האנשים גלויות לאותם אלילים, וּמִלְּתָא דִי מַלְכָּה שָׁאֵל – ואילו הדבר שהמלך שואל, שנאמר לו את החלום שהוא בעצמו שכחו, יַקִּירָה – זהו דבר כבד וגדול, שאפילו אותם אלילים המתחברים עם בני האדם אינם יודעים זאת, וְאָחֳרָן לָא אִיתַי דִּי יְחַוִּנַּהּ קֳדָם מַלְכָּא – ואין אחר שיאמר דבר זה לפני המלך, לָהֵן אֱלָהִין – מלבד האלהים הגדול שבשמים, דִּי מְדָרְהוֹן עִם בִּשְׂרָא לָא אִיתוֹהִי – שאין מדורו כלל עם בני האדם ואין לו כל שייכות עמהם, ולכן מן הנמנע שיוודע הדבר לבני האדם (ואמרו חז"ל שאמרו לו חכמיו שרק בזמן בית המקדש היה הכהן הגדול יכול לשאול באורים ותומים ולדעת את התשובה לשאלות אלו, והודו בכך שלישראל היתה סגולה זו של השגת דבר נבואה מעם ה', וכיון שחרב בית המקדש אין לו עוד תקווה לדעת את התשובה, ומחמת כן קצף עליהם עוד יותר על שנתנו לו עיצה להחריב את בית המקדש).

(יב) כָּל קֳבֵל דְּנָה – וכלפי כל הדברים הללו ששמע מחכמיו, מַלְכָּא בְּנַס וּקְצַף שַׂגִּיא – היה המלך בכעס וקצף גדול, וַאֲמַר לְהוֹבָדָה לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל – ואמר להאביד מן העולם את כל חכמי בבל, ואמנם עיקר כעסו של המלך היה על החרטומים והאשפים והכשדים, אך בגודל כעסו כלל את כולם בלשון 'חכמים', ובכלל זה גם החכמים בשאר החכמות שאינם שייכים כלל לענין החלומות ופתרונם, ולא נקראו כלל לבוא לפני המלך.