שנינו במשנה, 'חָלְצָה בְּמִנְעָל, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה', ומשמע שלכתחילה אין לחלוץ במנעל, ורק בדיעבד, אם חלצה, חליצתה כשר [ולהלן יבואר הטעם לכך]. אָמַר רָבָא, אָמַר רַב כַּהֲנָא, אָמַר רַב [אַסִּי], אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ הנביא וְיֹאמַר, חוֹלְצִין בְּמִנְעָל לְכַתְּחִילָּה, שלא כפי המקובל בידינו שזהו רק בדיעבד, שׁוֹמְעִין לוֹ – מקבלים את דבריו, אבל אם יאמר אליהו שאֵין חוֹלְצִין בְּסַנְדָּל, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, כיון שֶׁכְּבָר נָהֲגוּ הָעָם לחלוץ בְּסַנְדָּל. מבררת הגמרא, וּמִנְעָל לְכַתְּחִילָּה מַאי טַעְמָא לֹא – ומדוע אין חולצים לכתחילה במנעל [כמשמעות לשונו של רב אסי, שרק אם יבוא אליהו ויאמר שהדבר מותר לכתחילה, נקבל את דבריו, אך עתה אנו סוברים שזהו רק בדיעבד], ומבארת, גְּזֵירָה היא שגזרו חכמים מִשּׁוּם מִנְעָל הַמְרֻפָּט – מחשש שיבואו לחלוץ במנעל הקרוע בחלקו העליון, וחשש זה שייך רק במנעל, שגם אחרי שהוא נקרע, מחמת רכותו ניתן לנעול אותו, והוא פסול לחליצה כיון שאין לו שם 'נעל'. אך סנדל, שהוא קשה, אם נקרע אי אפשר להשתמש בו כלל, ואין לחשוש לכך. אִי נַמִּי – חשש אחר שיש במנעל, גזירה מִשּׁוּם חֲצִי מִנְעָל, שמתוך שהוא רך ניתן לנועלו, והוא פסול לחליצה כיון שאין לו שם 'נעל', אך בסנדל אין חשש כזה, כיון שהוא קשה, ואם אינו שלם אי אפשר להשתמש בו.
אָמַר רַב, אִי לָאו דַּחֲזִיתֵּיהּ לַחֲבִיבִי – אם לא שראיתי את דודי, והוא רבי חייא, דְחָלַץ בְּסַנְדְּלָא דְּאִית לֵיהּ שְׁנָאצֵי – שהיו חולצים לפניו בסנדל שיש בשפתו שתי רצועות דקות וקצרות, לקושרו על השוק, ונוח לחולצו, אֲנָן לֹא הֲוָה חָלֵיצְנָא אֶלָּא בְּסַנְדְּלָא דְטַיָּיעָא – אני לא הייתי משתמש לצורך חליצה אלא בסנדל של ישמעאלים, שרצועותיהם גדולות ורחבות, ונקשרות בחוזקה על הרגל, מַאי טַעְמָא – ומדוע סנדל זה עדיף על פני סנדל רגיל, מִשּׁוּם דְּמִיהַדַּק טְפֵי – כיון שהוא מהודק בחוזקה, ומעשה החליצה מתייחס כולו ליבמה, אבל בסנדל הנקשר ברפיון, הרי הוא נשלף מעצמו מרגלו של היבם. מוסיפה הגמרא, וְהַאי דִּידָן – והסנדל שלנו, שאנו משתמשים בו לחליצה, אַף עַל גַּב דְּאִית בֵּיהּ חוּמַרְתָּא – על אף שיש בשפתו קשר המחזיקו שלא יפול מהרגל, קַטְרִינָן בֵּיהּ מִיתְנָא – אנו מוסיפים וקושרים בו רצועה של עור או שיער, כדי שיהא הסנדל מהודק היטב על הרגל, כִּי הֵיכִי דְתֶּיהֱוֵי חֲלִיצָה מְעַלְּיָיתָא – כדי שתהא זו חליצה מעולה, שרק על ידי היבמה נחלץ הסנדל מרגלו.
מבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ 'סַנְדְּלָא דְטַיָּיעָא', כְּגוֹן הַאי דְקָארוּ לֵיהּ – אותה נעל שקוראים לה היִשְׁמְעֵאלִים תַּאסוּמָ"א, דְּעָבֵיד לֵיהּ לְפִי מִדַּת אִיסְתַּוִּירָא דְכַרְעֵיהּ – שעושים אותו לפי מידת כף הרגל, וְעָבֵיד לֵיהּ חוּמַרְתָּא – ועושה לו נקבים עגולים, וּמַכְנִיף רְצוּעוֹת דְּסַנְדָּל כֻּלָּהּ – ואוסף את כל הרצועות של הסנדל, וּמְעַיֵּיל לְהוּ בְּחוּמַרְתָּא – ומעביר אותם בנקבים העגולים, וְכַד בָּעֵי – וכשהוא רוצה בכך, מְעַיַּיק לֵיהּ – הרי הוא מותח אותם ולוחץ את הרגל, וְכַד בָּעֵי – וכשהוא רוצה בכך מְרַוַּוח לֵיהּ – הרי הוא מרפה אותם.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, הַתָּרַת יְבָמָה לַשּׁוּק על ידי חליצה, נעשית בִּשְׁמִיטַּת רֹב הֶעָקֵב – כאשר שולפת היבמה את רוב עקבו של היבם מתוך הסנדל, ואף על פי שלא חלצה את הסנדל כולו.
מֵיתִיבֵי – הקשו בני הישיבה על דין זה ממה ששנינו בברייתא, הִתִּיר היבם בעצמו רְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל, אוֹ שֶׁשָּׁמַט את רֹב הָרֶגֶל מתוך הסנדל והיא השלימה את שליפת הסנדל, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, ויש לדייק מכך, טַעֲמָא דְשָׁמַט הוּא – הטעם שהחליצה פסולה הוא כיון שהיבם הוא ששמט את רוב הרגל, הָא שָׁמְטָה הִיא – אבל אם היא שמטה את רוב הרגל, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה, ומשמע מכך שדוקא אם שמטה את רֹב הָרֶגֶל, אִין – אכן החליצה כשרה, אבל אם שמטה את רֹב הֶעָקֵב, לֹא – אין החליצה כשרה, ושלא כדברי רב. מתרצת הגמרא ,לֹא – אין חילוק זה נכון, אלא הַיְינוּ 'רֹב הָרֶגֶל' הַיְינוּ 'רֹב הֶעָקֵב' – לשון 'רוב הרגל' האמורה בברייתא זהו רוב העקב, וכמשמעות דברי רב, וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ – ומדוע מכנה זאת הברייתא 'רֹב הֶעָקֵב', מִשּׁוּם דְּכוּלֵהּ חֵילָא דְּכַרְעָא עֲלֵיהּ דָחֵיס – כיון שכל כוחה של הרגל נשענת על העקב.
אומרת הגמרא, דין זה ששנינו בברייתא, שאם התיר היבם את הרצועות, או ששמט היבם את רוב הרגל, חליצתה פסולה, מְסַיַּיע לֵיהּ – יש בכך סיוע לְרַבִּי יַנַּאי, דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי, בֵּין שֶׁהִתִּיר הוּא – היבם, את הרצועות, וְשָׁמְטָה הִיא את הנעל מעל רגלו, ובֵּין שֶׁהִתִּירָה הִיא את הרצועות וְשָׁמַט הוּא את הנעל, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, עַד שֶׁתַּתִּיר הִיא וְתִשְׁמֹט הִיא. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה.
שיעור 106, מסכת יבמות, פרק שנים עשר
"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי...
חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה."
(ספר יוחסין)
