טו אַתָּ֧ה יָדַ֣עְתָּ יְהוָ֗ה זָכְרֵ֤נִי וּפָקְדֵ֨נִי֙ וְהִנָּ֤קֶם לִי֙ מֵרֹ֣דְפַ֔י אַל־לְאֶ֥רֶךְ אַפְּךָ֖ תִּקָּחֵ֑נִי דַּ֕ע שְׂאֵתִ֥י עָלֶ֖יךָ חֶרְפָּֽה׃ טז נִמְצְא֤וּ דְבָרֶ֨יךָ֙ וָאֹ֣כְלֵ֔ם וַיְהִ֤י דְבָֽרְךָ֙ לִ֔י לְשָׂשׂ֖וֹן וּלְשִׂמְחַ֣ת לְבָבִ֑י כִּֽי־נִקְרָ֤א שִׁמְךָ֙ עָלַ֔י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י צְבָאֽוֹת׃ יז לֹֽא־יָשַׁ֥בְתִּי בְסוֹד־מְשַֽׂחֲקִ֖ים וָֽאֶעְלֹ֑ז מִפְּנֵ֤י יָֽדְךָ֙ בָּדָ֣ד יָשַׁ֔בְתִּי כִּי־זַ֖עַם מִלֵּאתָֽנִי׃ יח לָ֣מָּה הָיָ֤ה כְאֵבִי֙ נֶ֔צַח וּמַכָּתִ֖י אֲנוּשָׁ֑ה מֵֽאֲנָה֙ הֵֽרָפֵ֔א הָי֨וֹ תִֽהְיֶ֥ה לִי֙ כְּמ֣וֹ אַכְזָ֔ב מַ֖יִם לֹ֥א נֶֽאֱמָֽנוּ׃ יט לָכֵ֞ן כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אִם־תָּשׁ֤וּב וַאֲשִֽׁיבְךָ֙ לְפָנַ֣י תַּֽעֲמֹ֔ד וְאִם־תּוֹצִ֥יא יָקָ֛ר מִזּוֹלֵ֖ל כְּפִ֣י תִֽהְיֶ֑ה יָשֻׁ֤בוּ הֵ֨מָּה֙ אֵלֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה לֹֽא־תָשׁ֥וּב אֲלֵיהֶֽם׃ כ וּנְתַתִּ֜יךָ לָעָ֣ם הַזֶּ֗ה לְחוֹמַ֤ת נְחֹ֨שֶׁת֙ בְּצוּרָ֔ה וְנִלְחֲמ֥וּ אֵלֶ֖יךָ וְלֹא־י֣וּכְלוּ לָ֑ךְ כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י לְהוֹשִֽׁיעֲךָ֥ וּלְהַצִּילֶ֖ךָ נְאֻם־יְהוָֽה׃ כא וְהִצַּלְתִּ֖יךָ מִיַּ֣ד רָעִ֑ים וּפְדִתִ֖יךָ מִכַּ֥ף עָרִצִֽים׃
֍֍֍
(טו) אחרי ששמע ירמיהו מה' שיזכור את שאריתו לטובה, הוסיף להתפלל שייענשו כבר עתה הקמים עליו לרעה, כדי שלא יגרמו בחטאיהם לחורבן הבית, אַתָּה יָדַעְתָּ ה', זָכְרֵנִי וּפָקְדֵנִי וְהִנָּקֶם לִי כבר עתה מֵרֹדְפַי, אַל לְאֶרֶךְ אַפְּךָ תִּקָּחֵנִי – אף שלגבי העבירות שבין אדם למקום אתה מאריך להם אף, אל תעשה כן לגבי מה שהם חוטאים כנגדי, דַּע שְׂאֵתִי עָלֶיךָ חֶרְפָּה, ובכך שהם מחרפים אותי כנביא, הרי הם מכחישים את הנבואה, ועל ידי זה חטאם מתרבה בכל עת, ועל ידי שתענישם כעת לא יתחלל שמך על ידם.
(טז) כל הנביאים, בעת שהיו רוצים להכין עצמם לנבואה היו לוקחים להם מנגן שיגרום להם לשמחה, ומתוך השמחה שורה עליהם רוח נבואה, אבל ירמיהו שהתנבא נבואות חורבן ופורענות, היה תמיד מלא יגון ועצב, ולכן כשהיה ה' רוצה לומר לו נבואה היה הדיבור עצמו משרה עליו שמחה וששון, שזהו תנאי הכרחי בנבואה (שאינה שורה אלא מתוך שמחה), ומתוך כך היה מקבל את דבר ה', ולאחר מכן היה חוזר להתעצב על נבואות הפורענות והחורבן ששמע, ועל כך אומר, נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ – הדיבור של הנבואה בא אלי כ'מציאה', בהסח הדעת, וָאֹכְלֵם, כי באותו זמן אני דומה לאדם רעב המוצא לחם לאוכלו, וַיְהִי דְבָרְךָ לִי – הדיבור עצמו גרם לי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי, כִּי נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי, ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, באופן שדבר הנבואה עורר את השמחה, ולא כשאר הנביאים שמתוך שמחה הגיעו לנבואה.
(יז) לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז – לא הכנתי את עצמי להיות בשמחה כדי שתחול עלי רוח נבואה, מִפְּנֵי יָדְךָ ונבואתך בָּדָד יָשַׁבְתִּי תמיד, כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי – כי מלאת אותי בנבואות זעם ופורענות.
(יח) ומתאר עתה את נבואותיו כמחלה שיש בה את כל החסרונות, לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח – הרי זו מחלה שיש בה כאב, וזו מחלה נצחית המתמידה לעולם, וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה, כחולי שיש בו סכנה, מֵאֲנָה הֵרָפֵא – מחלה שאין לה רפואה, ומלבד זאת אין נבואתי מתמידה בכל פעם שאכין עצמי לכך כמו שאר הנביאים, אלא הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ נחל אַכְזָב, מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ, כי לא התנבא אלא לפרקים, ולאחר החורבן פסקה נבואתו לגמרי.
(יט) לָכֵן כֹּה אָמַר ה', אִם תָּשׁוּב את העם בתשובה, וַאֲשִׁיבְךָ אל הנבואה הקבועה והמתמדת, לְפָנַי תַּעֲמֹד תמיד. וגם אם לא תצליח להחזיר את כל העם בתשובה, וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל – תפריד את הנפשות היקרות מהעם החוטא, כְּפִי תִהְיֶה – יהיה לך כח כמותי לענין זה שכל מה שתגזור יתקיים, וזו היתה תשובה על מה שביקש שתהא נבואתו קבועה, ועל כך שאמר שאין תפילתו נשמעת על עצירת הגשמים. ועל מה שאמר שהרשעים רודפים אותו, נאמר לו שאין לו מה לחשוש שמא הם יכריחו אותו להסכים למעשיהם, כי אדרבה, יָשֻׁבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ, וְאַתָּה לֹא תָשׁוּב אֲלֵיהֶם, ללכת בדרכם ולהפסיק להתנבא.
(כ) ואין לך להתיירא שמא יהרגוך, וּנְתַתִּיךָ לָעָם הַזֶּה לְחוֹמַת נְחֹשֶׁת בְּצוּרָה, וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ, כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהוֹשִׁיעֲךָ וּלְהַצִּילֶךָ, נְאֻם ה'.
(כא) וגם כשיתאספו כולם לעשות לך רעה, ואף יתחילו בפעולות כדי להורגך, וְהִצַּלְתִּיךָ מִיַּד רָעִים, וּפְדִתִיךָ מִכַּף עָרִצִים, וכמו שאירע לבסוף, שניצל מהריגה על ידי עבד מלך הכושי.
