יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 11, מסכת יבמות, פרק שנים עשר

הגמרא דנה עתה בחליצה שנעשתה בטעות: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, חֲלִיצָה מוּטְעֵת, כְּשֵׁרָה. מבארת הגמרא, וְאֵי זוֹ הִיא חֲלִיצָה מוּטְעֵת, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כְּגוֹן שֶׁאין היבם רוצה לחלוץ אלא לייבמה, והיא אינה רוצה בכך, וכדי שיסכים לחלוץ לה אוֹמְרִין לו חֲלוֹץ לָהּ וּבְכָךָ אַתָּה כּוֹנְסָהּ, והוא עושה כן, והרי היא נפטרת בחליצה זו.
מקשה הגמרא, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן לריש לקיש, אֲנִי שׁוֹנֶה – הרי למדנו בברייתא, בֵּין שֶׁנִּתְכַּוֵּן הוּא וְלֹא נִתְכַּוְּונָה הִיא, בֵּין שֶׁנִּתְכַּוְּונָה הִיא וְלֹא נִתְכַּוֵּן הוּא, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, וכאן הרי ודאי לא התכוון הוא לשם חליצה [שהרי הטעו אותו ואמרו לו שבמעשה זה הוא כונסה], וְאַתְּ אָמַרְתְּ – והיאך אתה אומר שחֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. מבארת הגמרא את המשנה באופן אחר, אֶלָּא הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן אכן נחשבת זו חֲלִיצָה מוּטְעֵת, שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה, כְּגוֹן שֶׁאוֹמְרִים לוֹ הדיינים חֲלוֹץ לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לְךָ מָאתַיִם זוּז, ולאחר שחולץ לה אינה נותנת לו סכום זה, תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן גם בברייתא, חֲלִיצָה מוּטְעֵת, כְּשֵׁרָה, וְאֵי זוֹ הִיא חליצה מוּטְעֵת, כְּגוֹן שֶׁאוֹמְרִים לוֹ חֲלוֹץ לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לְךָ מָאתַיִם זוּז, ואחר כך אין נותנים לו סכום זה. וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי יָבָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן לָהּ, וְאָמְרוּ לוֹ, חֲלוֹץ לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לְךָ מָאתַיִם זוּז, וחלץ לה, ולא קיימו את התנאי ולא נתנו לה, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי חִיָּיא, וְהִכְשִׁיר.
מעשה נוסף בענין זה: הַהִיא אִיתְּתָא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ – מעשה באשה שבא לפניו דְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, שהיתה זקוקה לחליצה או יבום, דַּהֲוַת כְּעוּרָה – שהיתה היא מכוערת, וְקָא בָּעֵי יָבָם לְיַבְּמָהּ לְמֵיכְלֵיהּ לְמָמוֹנָהּ – ורצה היבם לייבמה רק כדי לזכות בממונה, אָמַר לָהּ רבי חייא בר אבא, בִּתִּי, לֹא נִיחָא לָךְ – אינך רוצה להתייבם, אָמְרָה לֵיהּ, לֹא. אָמַר לֵיהּ – אמר רבי חייא בר אבא לאותו יבם, חֲלוֹץ לָהּ, וּבְכָךָ אַתָּה כּוֹנְסָהּ. לְבָתַר דְּחָלֵיץ לָהּ – לאחר שחלץ לה אָמַר לֵיהּ רבי חייא בר אבא ליהם, הַשְׁתָּא מִינָךְ אִיפְּסִילָא לָהּ – עתה נפסלה היא לך, שאינך יכול לייבמה, ולכן זִיל חֲלוֹץ לָהּ חֲלִיצָה מְעַלְּיָא – לך וחלוץ לה חליצה טובה, כִּי הֵיכִי דְּתִשְׁרֵי לְעָלְמָא – כדי להתירה להנשא למי שתרצה.
ברייתא נוספת בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, חֲלִיצָה מוּטְעֵת, שהטעתה האשה את היבם, ולא קיימה את התנאי שעשה עמה, כְּשֵׁרָה, כיון שחליצה אינה יכולה להיעשות על ידי שליח, ואין תנאי מועיל בה. אבל גֵּט מֻטְעֶה, שהטעתה האשה את הבעל כדי שיתן לה גט, ונתן לה גט בתנאי זה, ואחר כך לא קיימה את דבריה, הרי הוא פָּסוּל, כיון שגט יכול להינתן על ידי שליח, והרי הוא דומה בכך לתנאי בני גד ובני ראובן הכתוב בתורה, ואם לא קיימה את התנאי הגט בטל.
אומרת הברייתא דין נוסף, חֲלִיצָה מְעֻשָּׂה – שנעשתה בכפיה, פְּסוּלָה, גֵּט מְעֻשֶּׂה – שניתן בכפיה, כָּשֵׁר. תמהה הגמרא, הֵיכִי דָמֵי – באיזה אופן נאמר חילוק זה בין חליצה לגט, אִילֵימָא – אם באופן דְּאחרי שכפוהו אָמַר 'רוֹצֶה אֲנִי', אם כן אֲפִילוּ חֲלִיצָה נַמִּי – גם כן צריכה להיות כשרה, כיון שסוף סוף התרצה לכך. ואִי דְּלֹא אָמַר רוֹצֶה אֲנִי, אֲפִילוּ גֵּט נַמִּי לֹא – גם כן אינו צריך להועיל. מתרצת הגמרא, הָכִי קָאָמַר – כך היא כוונת הברייתא, חֲלִיצָה מוּטְעֵת, לְעוֹלָם כְּשֵׁרָה, וְגֵט מֻטְעֶה לְעוֹלָם פָּסוּל, חֲלִיצָה מְעוּשָׂה וְגֵט מְעוּשֶׂה, זִמְנִין – לפעמים הוא כָּשֵׁר, וְזִמְנִין – ולפעמים הוא פָּסוּל, וְלֹא קַּשְׁיָא – ואין קושיא בדבר, הָא – המקרה שבו החליצה והגט כשרים, היינו באופן דְּאָמַר רוֹצֶה אֲנִי, וְהָא – המקרה שבו החליצה והגט פסולים, היינו באופן דְּלֹא אָמַר רוֹצֶה אֲנִי. מביאה הגמרא את המקור לדין זה שניתן לכפות אדם על קיום מצוה עד שיאמר רוצה אני, ונחשב הדבר כעושה מרצונו, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא לגבי אדם החייב בקרבן ומסרב להביאו, נאמר בפסוק (ויקרא א ג) 'יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה" ומה שנאמר בפסוק 'יַקְרִיב אוֹתוֹ', מְלַמֵּד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ על הבאת הקרבן, יָכוֹל היית לומר שמביא הוא את הקרבן בְּעַל כָּרְחוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפסוק 'לִרְצוֹנוֹ', הָא כֵּיצַד – כיצד ניתן ליישב את שתי הדרשות, אלא כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶּׁיֹּאמַר 'רוֹצֶה אֲנִי', וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִיטֵי נָשִׁים, כאשר בית דין פוסקים שהבעל חייב לתת גט, ואינו רוצה בכך, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶּׁיֹּאמַר 'רוֹצֶה אֲנִי', והטעם שמועילה אמירת 'רוצה אני' מתוך כפיה, הגם שיש צורך שירצה באמת, כיון ש'מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה, או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך, זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו' (רמב"ם).

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?