יד הַעֶ֨בֶד֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אִם־יְלִ֥יד בַּ֖יִת ה֑וּא מַדּ֖וּעַ הָיָ֥ה לָבַֽז׃ טו עָלָיו֙ יִשְׁאֲג֣וּ כְפִרִ֔ים נָֽתְנ֖וּ קוֹלָ֑ם וַיָּשִׁ֤יתוּ אַרְצוֹ֙ לְשַׁמָּ֔ה עָרָ֥יו נִצְּת֖וּ מִבְּלִ֥י יֹשֵֽׁב׃ טז גַּם־בְּנֵי־נֹ֖ף וְתַחְפַּנְחֵ֑ס יִרְע֖וּךְ קָדְקֹֽד׃ יז הֲלוֹא־זֹ֖את תַּֽעֲשֶׂה־לָּ֑ךְ עָזְבֵךְ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔יִךְ בְּעֵ֖ת מֽוֹלִכֵ֥ךְ בַּדָּֽרֶךְ׃
֍ ֍ ֍
(יד) ומתאר עתה את גודל החורבן שעשו ישראל [כמו שנאמר לעיל 'ושערו חרבו מאד'], ומוכיח שהעונש שבא עליהם אינו בדרך מקרה, אלא בהשגחה, ועל כך תמה ואומר, הַעֶבֶד הוא יִשְׂרָאֵל, שנקנה בכסף על ידי האומות, שמחמת כן האומות משתעבדות בו, אִם לכל הפחות יְלִיד בַּיִת הוּא – עבד שנולד בבית אדונו [ואף שאין לאדונו כל כך טענה עליו, כי לא נמכר בעצמו לעבדות אלא נולד כך, אך מכל מקום יש לאדון תביעה קלה עליו, ואילו על ישראל אין אפילו תביעה קלה שכזו], וכיון שאין הדבר כן, יש לתמוה, מַדּוּעַ הָיָה לָבַז.
(טו) ולא יתכן לומר שנהגו בו כעבד מחמת שכבשו את ארצו במלחמה, כי הלא לא נלחמו בו גויים חזקים המשולים לאריות זקנים ומלומדי מלחמה, אלא עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים, שהם גורי אריות צעירים, כי באה עליהם ממלכה קטנה וחלשה, ועדיין לא נלחמו בו כלל, אלא רק שאגו עליו, וכפירים אלו רק עתה נָתְנוּ קוֹלָם – התחילו לתת קולם ולשאוג, כי עדיין לא לומדו במלחמות, ועל כל זאת גברו עליו, וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה – את כלל המדינה נתנו לשממון, וגם כל עָרָיו נִצְּתוּ, מִבְּלִי יֹשֵׁב.
(טז) ולא זו בלבד, אלא גַּם בְּנֵי נֹף וְתַחְפַּנְחֵס, שהם מארץ מצרים, ונתנו להם ישראל שוחד כדי שיעזרו להם, יִרְעוּךְ [-יכוך] קָדְקֹד.
(יז) ואם כן הדבר ברור שאין זה בדרך הטבע, הֲלוֹא זֹאת – צרת החורבן הזו תַּעֲשֶׂה לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹהַיִךְ, בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ – הרי זה כילד קטן העוזב את אביו בעודו מהלך עמו במדבר, שהולך ותועה, וכל המוצאו נוטלו לעצמו.
