שיעור 11. שיר השירים, פרק ב, ח-י

ח ק֣וֹל דּוֹדִ֔י הִנֵּה־זֶ֖ה בָּ֑א מְדַלֵּג֙ עַל־הֶ֣הָרִ֔ים מְקַפֵּ֖ץ עַל־הַגְּבָעֽוֹת׃ ט דּוֹמֶ֤ה דוֹדִי֙ לִצְבִ֔י א֖וֹ לְעֹ֣פֶר הָֽאַיָּלִ֑ים הִנֵּה־זֶ֤ה עוֹמֵד֙ אַחַ֣ר כָּתְלֵ֔נוּ מַשְׁגִּ֨יחַ֙ מִן־הַֽחַלֹּנ֔וֹת מֵצִ֖יץ מִן־הַֽחֲרַכִּֽים׃ י עָנָ֥ה דוֹדִ֖י וְאָ֣מַר לִ֑י ק֥וּמִי לָ֛ךְ רַעְיָתִ֥י יָֽפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ׃

השיר השני (עד פרק ג' פסוק א'): יתאר איך לאחר שנפש שלמה נכלאה בגוף ימים רבים, בא ה' מעצמו והתגלה אל נפש שלמה, בלא שתהיה הכנה מצד שלמה, והיה זה בחודש אייר, שאז התחיל שלמה המלך לבנות את בית המקדש, ובאה אליו נבואה זו, ואמנם לא היתה זו נבואה גמורה, ולא נפרדה הנפש מהגוף לגמרי, ונבואה זו מובאת בספר מלכים (א' פרק ו' פסוקים י"א-י"ג) "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר. הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה, אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי, וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה, וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם, וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל דָּוִד אָבִיךָ. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל".

(ח) באותו זמן לא הכינה נפש שלמה את עצמה לקבלת הנבואה, אך שמעה פתאום את קול ה', והכירה שקוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, כי הנביאים משיגים שה' הוא המדבר אליהם, ומתאר את השגחת ה' והשראת שכינתו המשתלשלת משמי השמים אל העולם הזה, בחמש מדרגות, א. מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, כי מקום שכינת עוזו היא מעל ההרים, שהם הגבוהים ביותר בעולם הזה, והשכינה שמעליהם היא מחוץ לעולם הזה, ב. מְקַפֵּץ מן ההרים הגבוהים עַל הַגְּבָעוֹת הנמוכות יותר, להשפיע שפע בתוך העולם.

(ט) ובהנהגה זו דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, ששניהם בטבעם חוזרים תמיד למקומם הראשון, אלא שהצבי בשעת הליכתו מביט לאחוריו, והאיל מביט לפניו, ונרמז בכך שגם כאשר השכינה יורדת להשגיח על הארץ, עדיין עיניה אל העולמות העליונים, ודעתה לחזור לשם, כי בדרגה זו יש רק השגחה כללית על הארץ, ועדיין לא השגחה קבועה ופרטית. ג. הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, להשגיח על הצדיק בהשגחה פרטית מיוחדת, ובדרגה זו ההשגחה היא על גופו של הצדיק, שהוא כמו הבית של הנפש (ולכן נרמז בלשון 'כותל'), שיהיו לו כל צרכיו, ויהא שמור מהפגעים. ד. מוסיף דרגה נוספת בהשגחת ה' על הצדיקים, והיא ההשגחה על הנפש, ועליה אומר במליצתו כי ה' מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת, מהחלונות שבגוף אל הנפש הנמצאת בפנים, אך זו עדיין השגחה מרחוק, להנחות את הנפש בדרך אמת, להשכילה בהשגת מציאות ה', להתקדש ולהטהר ולהכיר את דרכי ה' והנהגותיו. ה. הדרגה החמישית היא הגבוהה ביותר שיכולה הנפש להשיג, והיא כאשר ה' כביכול מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים, והמשל הוא לאדם המציץ אל תוך החדר, ומכניס ראשו מהחרך שבקיר לתוך החדר ומתחבר עם מי ששוכן בו, כך ישרה ה' את שכינת עוזו בתוך נפש הנביא, לחבקה ולהכינה אל החיבור האלהי, עד שתימשך אחריו ממאסר הגוף, ותהיה מרכבה לשכינתו, ואז ינשקה בנשיקות פיהו להחיל על הנפש את שפע הנבואה.

(י) עָנָה דוֹדִי מרחוק, וְאָמַר לִי אחר כך מקרוב (כי הדיבור הוא לפי הכנת הנפש, ובתחילה עדיין לא היתה נפש שלמה מוכנה לנבואה זו, ודיבר עמה ה' מרחוק שתכין עצמה לנבואה, ואחרי שהכינה את עצמה אמר לה ה' מקרוב), קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי, יָפָתִי, וּלְכִי לָךְ, לצאת ממאסר הגוף (ובנבואה הראשונה כינה אותה רק 'רעיתי', וכאן הוסיף 'יָפָתִי', כי קשר של ריעות הוא דבר שבבחירת השני, ואינו מעלה עצמית, אך היופי הוא מעלה עצמית הגורם לאהבה, וכן כאן, אחרי שחלה הנבואה פעם אחת של נפש שלמה, וראה ה' שיש לה יופי רוחני והיא ראויה לשכון בחצרות קודשו, נגלה אליה פעם נוספת, ולכן הוסיף כאן לכנותה 'יָפָתִי').