יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 110, מסכת יבמות, פרק שנים עשר

נידון נוסף בענין רקיקה של היבמה: שָׁלְחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהַּ דִּשְׁמוּאֵל – שלחו בני הישיבה הלכה זו לאביו של שמואל, יְבָמָה שֶׁרָקְקָה דָּם, הרי זו רקיקה המועילה, ואינה יכולה להתייבם, אלא תַּחֲלֹץ, והטעם לכך, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְדָם בְּלֹא צִחְצוּחֵי רֹק. מוסיפה הגמרא תנאי בהלכה זו, וְדַוְקָא בְּמוֹצֶצֶת – שאספה את הדם בפיה ואחר כך רקקה אותו, שאז בודאי מתאסף מעט רוק יחד עם הדם, אֲבָל בְּשׁוֹתֶתֶת – אם נשפך הדם מעצמו מפיה, לֹא – אין זו רקיקה המועילה, כיון שיתכן שהיה שם רק דם, ללא רוק כלל.
דין נוסף: וְגִדֶּמֶת, שאינה יכולה לחלוץ בידיה, חוֹלֶצֶת אפילו בְּשִׁנֶּיהָ, דְּהרי לֹא כְּתִיב בתורה 'וְחָלְצָה בְּיָדָהּ', אלא 'וחלצה' סתם, ובכל אופן שהיא חולצת מתקיים פסוק זה.

משנה
הַחֵרֵשׁ, שאינו שומע ואינו מדבר, שֶׁנֶּחְלַץ – שחלצה לו יבמתו [בכל המסכת מכונה היבם כ'חולץ', הגם שהיבמה היא החולצת, כיון שהיבם 'מסייע' לחליצה בכך שהוא מתכוון שיהא מעשה זה לשם חליצה, אבל כאן שהחליצה נעשית למי שאינו בן דעת, מייחסת המשנה את המעשה כולו ליבמה, ואילו היבם רק 'נחלץ'], וְהַחֵרֶשֶׁת, שאינה שומעת ואינה מדברת, שֶׁחָלְצָה, וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַקָּטָן, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, ובגמרא יבואר הטעם בדינים אלו.
קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה, תחזור ותַּחֲלֹץ מִשֶּׁתַּגְדִּיל, וְאִם לֹא חָלְצָה כשהגדילה, חֲלִיצָתָהּ בקטנותה כְּשֵׁרָה. חָלְצָה בִּשְׁנַיִם – בפני שני דיינים, אוֹ שחלצה בִּשְׁלֹשָׁה דיינים וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, הרי שהיו רק שנים כשרים, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, כיון שיש צורך בשלשה דיינים, ואפילו בדיעבד אין חליצה בשנים כשרה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר מַכְשִׁירִין אפילו חליצה שנעשתה בפני שנים. וּמַעֲשֶׂה שֶׁחָלְצָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְהִכְשִׁיר:

גמרא
שנינו במשנה, 'הַחֵרֵשׁ שֶׁנֶּחְלַץ, וְהַחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, חֲלִיצָתָן פְּסוּלָה'. מבארת הגמרא את הטעם לדינים אלו, אָמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי – ביארו בבית מדרשו של רבי ינאי, לְפִי שֶׁאֵינָן בְּ'אָמַר' וְ'אָמְרָה', כלומר, אין החרש יכול לקיים את האמור בפרשה (דברים כה ח) 'וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ', ואין החרשת יכולה לקיים את האמור בפסוק שאחריו 'וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו'.
ומבארת הגמרא מדוע אין סתירה בין האמור במשנתנו לבין האמור במשנה לעיל: וּמַתְנִיתִין דְּקָתָּנֵי – ומה ששנינו במשנה לעיל, שאם חָלְצָה וְרָקְקָה אֲבָל לֹא קָרְאָה, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה, אין זו סתירה לאמור במשנתנו שהחרשת אינה יכולה לחלוץ כלל, ואפילו בדיעבד, כיון ששם מדובר בְּאופן דְיָכְלָה לְמִיקְּרֵי – שיכולה היא מצד עצמה לקרות את לשון הפסוק, אלא שאירע שלא קראה, והטעם בדין זה הוא כִּדבריו דְרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר לגבי בלילת מנחות בבית המקדש, כָּל הָרָאוּי לְבִילָה – אם נמצאת המנחה בכלי שניתן לבוללה בו, אֵין בִּילָה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, ואף אם לא נבללה המנחה, כשרה היא, וְכָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָה, כגון שהכלי מלא על גדותיו ולא ניתן לבוללו, בִּילָה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, ואף כאן, יש צורך שתהיה היבמה ראויה לקרות, ואז אין הקריאה מעכבת בה, אבל אם אינה ראויה לקרות כלל, הקריאה מעכבת בה, וחליצתה פסולה.

שנינו במשנה, 'וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַקָּטָן, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, זוֹ – משנתנו, האומרת שחליצת קטן 'פסולה' היא, ומשמע שהגם שאינה מתירה אותה להנשא לשוק, מכל מקום מועילה היא קצת, לפוסלה על האחים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חֲלִיצַת קָטָן כְּלוּם, דַּאֲפִילוּ לְגַבֵּי אַחִים לֹא פְּסָלָהּ שאינה נפסלת על האחים, אֶלָּא עֲדַיִן הִיא זְקוּקָה לְיִבּוּם.

שנינו במשנה, 'קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה, תַּחֲלֹץ לִכְשֶׁתַּגְדִּיל. וְאִם לֹא חָלְצָה, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, זוֹ – משנתנו, האומרת שלכתחילה יש לחלוץ ליבמה בגדלותה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר, מַקְּשִׁינַן – מקישים ומדמים אִשָּׁה לְאִישׁ, וכשם שהאיש צריך להיות גדול, שהרי נאמר בפרשה (דברים כה ז) 'וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ', כך האשה צריכה להיות גדולה, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים, 'אִישׁ' כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה, ולכן צריך הוא להיות גדול בדווקא, אֲבָל אִשָּׁה, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה. רָבָא אָמַר, אין חליצתה מועילה עַד שֶׁתַּגִּיעַ לְעוֹנַת הַנְּדָרִים, והיינו מגיל אחת עשרה ויום אחד, שנה קודם גדלותה, שבאותו זמן אם נדרה נדר בודקים האם מבינה היא לשם מי נדרה, ואם היא מבינה נדרה קיים, ומזמן זה והלאה אף חליצתה מועילה. וְהִלְכְתָא, אין חליצתה מועילה עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, והיינו מגיל שתים עשרה ויום אחד, שהביאה סימני גדלות.

שנינו במשנה, 'חָלְצָה בִּשְׁנַיִם, אוֹ בִּשְׁלֹשָׁה וְנִמְצָא אחד מהם קרוב או פסול, חליצתה פסולה, ורבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין' וְכוּ'. פוסקת הגמרא את ההלכה במחלוקת זו, אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי, אָמַר רַב נַחְמָן, אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג – כרבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר, אלא הלכה כתנא קמא, דַּאֲפִילוּ דְּאִיעֲבַד בִּתְרֵי – אפילו בדיעבד אם חלצה בפני שנים, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?