פרק טז א וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב לֹֽא־תִקַּ֥ח לְךָ֖ אִשָּׁ֑ה וְלֹֽא־יִהְי֤וּ לְךָ֙ בָּנִ֣ים וּבָנ֔וֹת בַּמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃ ג כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה עַל־הַבָּנִים֙ וְעַל־הַבָּנ֔וֹת הַיִּלּוֹדִ֖ים בַּמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וְעַֽל־אִמֹּתָ֞ם הַיֹּֽלְד֣וֹת אוֹתָ֗ם וְעַל־אֲבוֹתָ֛ם הַמּֽוֹלִדִ֥ים אוֹתָ֖ם בָּאָ֥רֶץ הַזֹּֽאת׃ ד מְמוֹתֵ֨י תַֽחֲלֻאִ֜ים יָמֻ֗תוּ לֹ֤א יִסָּֽפְדוּ֙ וְלֹ֣א יִקָּבֵ֔רוּ לְדֹ֛מֶן עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָ֖ה יִֽהְי֑וּ וּבַחֶ֤רֶב וּבָֽרָעָב֙ יִכְל֔וּ וְהָֽיְתָ֤ה נִבְלָתָם֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶֽהֱמַ֥ת הָאָֽרֶץ׃ ה כִּֽי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אַל־תָּבוֹא֙ בֵּ֣ית מַרְזֵ֔חַ וְאַל־תֵּלֵ֣ךְ לִסְפּ֔וֹד וְאַל־תָּנֹ֖ד לָהֶ֑ם כִּֽי־אָסַ֨פְתִּי אֶת־שְׁלוֹמִ֜י מֵאֵ֨ת הָעָ֤ם הַזֶּה֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אֶת־הַחֶ֖סֶד וְאֶת־הָֽרַחֲמִֽים׃ ו וּמֵ֨תוּ גְדֹלִ֧ים וּקְטַנִּ֛ים בָּאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לֹ֣א יִקָּבֵ֑רוּ וְלֹֽא־יִסְפְּד֣וּ לָהֶ֔ם וְלֹ֣א יִתְגֹּדַ֔ד וְלֹ֥א יִקָּרֵ֖חַ לָהֶֽם׃ ז וְלֹֽא־יִפְרְס֥וּ לָהֶ֛ם עַל־אֵ֖בֶל לְנַֽחֲמ֣וֹ עַל־מֵ֑ת וְלֹֽא־יַשְׁק֤וּ אוֹתָם֙ כּ֣וֹס תַּנְחוּמִ֔ים עַל־אָבִ֖יו וְעַל־אִמּֽוֹ׃ ח וּבֵית־מִשְׁתֶּ֥ה לֹֽא־תָב֖וֹא לָשֶׁ֣בֶת אוֹתָ֑ם לֶֽאֱכֹ֖ל וְלִשְׁתּֽוֹת׃ ט כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֨י מַשְׁבִּ֜ית מִן־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֛ה לְעֵֽינֵיכֶ֖ם וּבִֽימֵיכֶ֑ם ק֤וֹל שָׂשׂוֹן֙ וְק֣וֹל שִׂמְחָ֔ה ק֥וֹל חָתָ֖ן וְק֥וֹל כַּלָּֽה׃
֍ ֍ ֍
פרק טז (א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר.
(ב) לֹא תִקַּח לְךָ אִשָּׁה, וְלֹא יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בעיר ענתות.
(ג) והטעם לציווי זה, כִּי כֹה אָמַר ה', עַל הַבָּנִים וְעַל הַבָּנוֹת הַיִּלּוֹדִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בענתות,וְעַל אִמֹּתָם הַיֹּלְדוֹת אוֹתָם, וְעַל אֲבוֹתָם הַמּוֹלִדִים אוֹתָם, בָּאָרֶץ הַזֹּאת, כלומר, הגזירה היתה על האנשים של העיר ענתות הנמצאים בכל מקום בארץ, ואף מחוץ לעירם, אך הגזירה על הבנים והבנות היתה רק על אותם שנולדו בעיר ענתות, ולא בעיר אחרת.
(ד) מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ – מיתתם תהיה במחלות של מגיפה, לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ, אלאלְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ, וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ שאר האנשים, וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹףהַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ.
(ה) כִּי כֹה אָמַר ה', אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ, שלשם הולכים לאחר קבורת המת, לדרוש בשלום החיים, וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד את המתים, וְאַל תָּנֹד לָהֶם – לאבלים, לנחמם, כִּי אָסַפְתִּי אֶתשְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה, נְאֻם ה', ולכן אל תדרוש את שלום החיים, וכן אספתי מהם אֶתהַחֶסֶד, ולכן אל תספידם, וְאֶת הָרַחֲמִים, ולכן אל תנחם את האבלים.
(ו) וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת – בכל ארץ יהודה, לֹא יִקָּבֵרוּ, וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם, וְלֹאיִתְגֹּדַד וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם – לא ישרטו עצמם ולא ימרטו שערות ראשם כדרך האבלים, כי לא יפנו כלל אל המתים.
(ז) ולא יתעסקו כלל בצרכי האבלים, וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל מֵת – לא יתנו להם סעודת הבראה כדרך שעושים לאבלים, ופורסים להם את הפת, וְלֹא יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹסתַּנְחוּמִים לשכך צערם, ואפילו שתהיה האבילות עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ.
(ח) וּבֵית מִשְׁתֶּה לֹא תָבוֹא, אפילו אם אין כוונתך לשמוח עמהם, אלא רק לָשֶׁבֶת אוֹתָם לֶאֱכֹלוְלִשְׁתּוֹת.
(ט) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי מַשְׁבִּית מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, לְעֵינֵיכֶם וּבִימֵיכֶם – כל ימי הדור ההוא, והיינו שבעים שנה של גלות בבל, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, ולא ישמע אפילו קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה ללא ששון ושמחה.
