יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 113, מסכת יבמות, פרק שנים עשר

גמרא
שנינו במשנה, 'מצות חליצה, בא הוא ויבמתו לבית דין, והם נוֹתְנִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ'. מבררת הגמרא, מַאי – מה היא אותה עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ, שֶׁאִם הָיָה הוּא יֶלֶד – צעיר, וְהִיא זְקֵנָה, או שהיה הוּא זָקֵן וְהִיא יַלְדָּה, אם הוא זקן אוֹמְרִים לוֹ מַה לְךָ אֵצֶל יַלְדָּה, ואם היא זקנה אומרים לו מַה לְךָ אֵצֶל זְקֵנָה, כַּלֵּךְ אֵצֶל שֶׁכְּמוֹתְךָ – קח אשה אחרת המתאימה לך, וְאַל תַּכְנִיס קְטָטָה לְתוֹךְ בֵּיתְךָ.
הרי"ף מביא דרשה נוספת שדורשים מלשון הפסוק: גַּרְסִינָן – למדנו בְּסַנְהֶדְרִין בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי (לא:), אם גר היבם בעיר אחת והיבמה בעיר אחרת, וְהַיְבָמָה הוֹלֶכֶת אַחַר הַיָּבָם, לעירו, כדי לְהַתִּירָהּ, אָמַר רַבִּי אַמִּי, אֲפִילּוּ מִטְבֶרְיָא לְצִפּוֹרִי, והגם שישיבת טבריא גדולה משל ציפורי, צריכה היא ללכת לעירו, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ', ויש לדייק מכך 'וְלֹא זִקְנֵי עִירָהּ'.

הגמרא מבארת את סדר מצוות חליצה: אָמַר רַב יְהוּדָה, סדר מִצְוַת חֲלִיצָה כך הוא, קוֹרְאָה 'מאן יבמי' וגו', וְקוֹרֵא 'לא חפצתי לקחתה', חוֹלֶצֶת נעלו, וְרוֹקֶקֶת בפניו, וְקוֹרְאָה 'ככה יעשה לאיש'. תמהה הגמרא, מַאי קָא מַשְׁמָע לָן – מה חידש רב יהודה בדבריו, והרי מַתְנִיתִין הִיא – סדר זה כבר מבואר בפירוש במשנתנו. מתרצת הגמרא, הָא קָא מַשְׁמָע לָן – דבר זה בא רב יהודה להשמיענו בלשון 'מצות חליצה' דְּרק 'מִצְוָה' הָכִי – מצוה לעשות כן לכתחילה, וְאִי אַפִּיךְ – אבל גם אם הפך את הסדר לֵית לָן בָּהּ – אין בכך כלום, אלא חליצה כשרה היא [אמנם גם במשנתנו נאמרה לשון 'מצות חליצה', אך היה ניתן לפרש שלשון זו נאמרה רק לגבי הדין שנותנים לו עצה ההוגנת לו, שאין זה מעכב בדיעבד, אך שאר פרטי החליצה צריכים להיות כסדרן, ולכן השמיענו רב יהודה שגם בשאר פרטי מצות חליצה אין הסדר מעכב בדיעבד].

הגמרא מביאה פרטי דינים נוספים בענין אופן החליצה: אָמַר אַבַּיֵּי, הַאי מַאן דְּמִקְרִי – אותו דיין המקריא ליבם וליבמה את נוסח גֵּט החֲלִיצָה, לֹא לִיקְרֵיהּ לְדִידָהּ – לא יקריא לאשה לשון 'לֹא' לְחוּדֵיהּ [-לבדה] ו'אָבָה יַבְּמִי' לְחוּדֵיהּ, כיון דְּאם יפריד כך את המילים, מַשְׁמַע 'אָבָה יַבְּמִי' – שהיבם אכן רוצה לייבם אותה, אֶלָּא יקריא לה את שלשת המילים 'לֹא אָבָה יַבְּמִי' בְּבַת אַחַת, כדי שתאמרם יחד. וְלֹא לִיקְרֵיהּ לְדִידֵיהּ – וכן לא יקריא ליהם 'לֹא' לְחוּדֵיהּ, ו'חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ' לְחוּדֵיהּ, דְּאם כן מַשְׁמַע שאומר היבם 'חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ', אֶלָּא יקריא לו 'לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ' בְּבַת אַחַת. רָבָא אָמַר, אַסוּקֵי מִילְּתָא לֵית לָן בָּהּ – בכל מקום שמסיים הוא את דבריו, אין בזה חשש, כיון שתחילת וסוף דבריו נשמעים יחד לדיבור אחד, ומובן שהיא אומרת 'לא אבה יבמי', והוא אומר 'לא חפצתי לקחתה'.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב אַשִּׁי אַשְׁכְּחֵיהּ [-מצאו] לְרַב כַּהֲנָא, שהיה עוסק בסידור חליצה, דְּקָא מִצְטַעֵר וּמַקְרֵי לָהּ – שהיה מצטער ומשתדל להקריא ליבמה 'לֹא אָבָה יַבְּמִי' בבת אחת, אָמַר לֵיהּ רב אשי, לֹא סָבַר לָהּ מַר לְהָא דְּרָבָא – האם אין אדוני סובר את דברי רבא, דְּאָמַר, אַסוּקֵי מִילְּתָא לֵית לָן בָּהּ – אין חשש באופן שהאדם מסיים את דבריו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב כהנא, מוֹדֶה רָבָא בְּאמירת 'לֹא אָבָה יַבְּמִי' ו'ככה יעשה לאיש' על ידי היבמה, דְּאַסוּקֵי מִילְּתָא הוּא – שיש לחשוש ולהקפיד על כך שתאמר זאת יחד, וטעמו הוא כְּרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר לגבי מנחה הקריבה בבית המקדש, שצריכה היא להיות בכמות הניתנת לבלילה בתוך הכלי המיוחד לה, ואף שבדרך כלל אין הבלילה מעכבת, רק כָּל הָרָאוּי מצד עצמו לְבִילָה [-לבלילה] אֵין בִּלָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְאילו כָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָה, כיון שכמות המנחה גדולה מידי, בִּלָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, הָכָא נַמִּי – ואף כאן, לגבי קריאת היבם והיבמה, אִם רָאוּי לְמִקְרֵיהּ בְּבַת אַחַת, לֹא מְעַכְּבָא קְרִיאָתָהּ – אין הקריאה בבת אחת מעכבת, ולכן לגבי היבם, שמן הסתם יודע הוא לקרות כראוי, אין צורך לדקדק בקריאתו שתהיה בחלוקה הנכונה, וְאִי לֹא – אבל אם אינו ראוי לקרות כהוגן, מְעַכְּבָא – הקריאה בבת אחת מעכבת, וכיון שבדרך כלל אשה אינה יודעת לקרוא בחלוקה הראויה, יש להקרותה באופן הראוי [אך אין עיקר החילוק בין יבם ליבמה, אלא בין היודע לבין שאינו יודע, ובדרך כלל היבם יודע לקרוא כראוי, והיבמה אינה יודעת].

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?