יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 115, מסכת יבמות, פרק שלושה עשר

פרק זה עוסק בדיני מיאון של קטנה, ובשאר דיני קידושין נישואין ויבום של קטן וקטנה [בהמשך פרק זה מביא הרי"ף חלק ממסכת נדה, הנוגע לעניני קטנים]
משנה
מדין תורה יכול האב לקבל קדושין עבור בתו הקטנה, אפילו שלא מדעתה ושלא מרצונה, [אמנם אסרו חכמים על האדם לעשות כן, אלא צריך להמתין עד שתגדל בתו ותאמר בפלוני אני רוצה], ואם מת האב אין הקטנה יכולה להתקדש מדין התורה אף לא על ידי עצמה. אמנם חכמים תקנו שיהיה כח לאמה ולאחיה להשיאה בקטנותה, אבל כל זמן שלא גדלה יכולה היא למאן בקדושין אלו, ויוצאת מבעלה ללא גט. משנתנו עוסקת בדיני מיאון, ומבררת מי הן היכולות למאן, וכיצד ממאנות:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְמָאֲנִין אֶלָּא אֲרוּסוֹת – יתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, יכולה למאן בבעלה רק בזמן שהיא מאורסת לו, אבל לאחר שנשאה אינה יכולה למאן, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בין אֲרוּסוֹת וּבין נְשׂוּאוֹת יכולות למאן. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, ממאנת הקטנה בְּבַעַל, אבל לא ביבם, שאם לא מיאנה בבעל, ומת ללא בנים, אין הקטנה יכולה למאן ביבם, אלא יש לה להמתין עד שתגדל, ותחלוץ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, ממאנת בין בְּבַעַל וּבין בְיָבָם. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, ממאנת רק בְּפָנָיו, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים ממאנת בין בְּפָנָיו וּבין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, ממאנת דוקא בְּבֵית דִּין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, ממאנת בין בְּבֵית דִּין וּבין שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין. אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, מְמָאֶנֶת וְהִיא קְטַנָּה – כל זמן שהיא קטנה יכולה היא למאן אֲפִילוּ אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה פְּעָמִים, אם מיאנה וחזרו אחיה ואמה והשיאוה לאחר, יכולה היא למאן גם בו, וכך ממאנת והולכת כמה פעמים שתרצה, עד שתגדל. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, אֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֶפְקֵר, שיוכלו לקדש אותם כמה וכמה פעמים, ואפילו שלדעת בית שמאי המיאונים הללו הם רק מן האירוסין, מכל מקום יש בזה זלזול בבנות ישראל, אֶלָּא מְמָאֶנֶת וּמַמְתֶּנֶת עַד שֶׁתַּגְדִּיל, ועד אז לא תתארס שוב, וּתְמָּאֵן וְתִנָּשֵׂא – או תמאן ותינשא מיד, שאז שוב אינה יכולה למאן, וכמו שהתבאר בתחילת המשנה, שלדעת בית שמאי אין נשואה ממאנת.

גמרא
שנינו במשנה, 'ובית הלל אומרים, בבעל וביבם', כלומר, שאם התקדשה בקטנותה ולא מיאנה, יכולה היא למאן ביבם. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא, קטנה זו שנפלה לפני יבם, מְמָאֶנֶת לְמַאֲמָרוֹ – אם עשה בה היבם מאמר, שהם קידושין דרבנן, יכולה היא למאן בקדושין אלו, וְאֵינָהּ מְמָאֶנֶת לְזִיקָתוֹ – אך אין מיאונה מועיל להפקיע את זיקת בעלה הראשון, ומבאר הרי"ף, לוֹמַר, דְּאַף עַל גַּב דִּמְמָאֶנֶת לְמַאֲמָרוֹ של היבם, וְלֹא בַּעְיָא גִּיטָּא – ואינה צריכה ממנו גט, מכל מקום צְרִיכָה היא חֲלִיצָה לְזִיקָתוֹ של הראשון. מַאי טַעְמָא – ומה טעם החילוק ביניהם, מַאֲמָר וּבִיאָה, דְּאִיהוּ עָבַד בָּהּ – שהיבם הוא שעשה בה, מַצְיָא עָקְרָה – יכולה היא לעקור על ידי מיאון, אבל זִיקָה, דְּרַחֲמָנָא רָמָא עֲלַהּ – שהתורה הטילה עליה כשמת בעלה, והיא הרי לא מיאנה בבעלה בחייו, לֹא מַצְיָא עָקְרָה – אינה יכולה לעקור על ידי מיאון, כיון שלא תיקנו חכמים מיאון לאחר מיתת הבעל, והרי היא ככל אשת איש שמת בעלה ללא בנים, הזקוקה ליבום [ואף שבודאי אין אלו קידושי תורה, מכל מקום כיון שתקנו לה חכמים קדושין, ולא תקנו מיאון באופן זה, צריכה היא חליצה כדין]. עוּלָא אָמַר, מְמָאֶנֶת אַף לְזִיקָתוֹ של בעלה שמת, וְלֹא בַּעְיָא – ואינה צריכה כלל חֲלִיצָה, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם בכך, נִשּׂוּאִין קַמָאִין קָא עָקְרָה – כיון שבמיאון זה היא עוקרת את הנישואין הראשונים, וממילא התברר למפרע שלא היתה נשואה לו כלל, ואינה זקוקה ליבום ולא לחליצה. (והלכתא כוותיה).
מקשה הגמרא, אֵיתִיבֵיהּ – הקשה רָבָא לְעוּלָא ממה ששנינו לעיל (פרק ראשון), לגבי צרת ערוה הפטורה מיבום, כָּל ערוה הַיְכוֹלָה לְמָאֵן, כגון שהיתה בתו הקטנה נשואה לאחיו מאביו [ובאופן שכבר קידשה אביו פעם אחת והתגרשה בקטנותה, שעתה אינו יכול לקדשה, וקדושי עצמה הם מדרבנן, ויכולה למאן בהם], וְלֹא מֵאֲנָה, ונפלה לפניו ליבום יחד עם צרתה, אין צרתה נחשבת כצרת ערוה שאין לה זיקה כלל, אלא צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת, כיון שקדושי הקטנה הם רק מדרבנן, ואינה נחשבת צרת ערוה ממש הפטורה לגמרי מפרשת יבום, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, כיון שסוף סוף היא נראית כצרת ערוה, ולדברי עולא קשה, אַמַּאי – מדוע אין צרתה מתייבמת, תְּמָאֵן הַשְׁתָּא – נאמר לקטנה שתמאן עתה, וּתְעַקְרִינְהוּ לְנִשּׂוּאִין קַמָאִין – ותעקור בכך את הנישואין הראשונים של בעלה שמת, וְתִתְיַבֵּם צָרָתָהּ. וּפָרִיק – ותירץ עולא, צָרַת עֶרְוָה שָׁאנֵי – שונה הדין בצרת ערוה, שאף שאם תמאן עתה תפקיע את הקדושין הראשונים, מכל מקום אין צרתה מותרת בכך להתייבם, והטעם לכך, דְּתָנֵי – שכך שנה רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל, קטנה שמֵאֲנָה בְּבַעַל, מוּתֶּרֶת לְאָבִיו, ואין בכך איסור 'כלתו', כיון שהמיאון מפקיע את הקדושין הראשונים, והוברר שמעולם לא היתה כלתו, אבל אם מֵאֲנָה בְּיָבָם, לאחר מיתת בעלה, אֲסוּרָה לְאָבִיו של בעלה המת, אַלְּמָא – ומוכח מכך, שכיון שבִּשְׁעַת נְפִילָה נִרְאֵית כְּכַלָתוֹ, נאסרת היא לעולם. הָכָא נַמִּי – וגם כאן, לגבי צרתה, כיון שבִּשְׁעַת נְפִילָה נִרְאֵית צרתה כְּצָרַת בִּתּוֹ, שהיא צרת ערווה, אסורה היא לעולם, וגם אם מיאנה. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּעוּלָא, שעל ידי המיאון מבטלת היא את הנישואין הראשונים, ופטורה מחליצה.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?