שיעור 117, ספר שמואל, פרק כ, ל-לט

(ל) וַיִּֽחַר־אַ֤ף שָׁאוּל֙ בִּיה֣וֹנָתָ֔ן וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בֶּֽן־נַעֲוַ֖ת הַמַּרְדּ֑וּת הֲל֣וֹא יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־בֹחֵ֤ר אַתָּה֙ לְבֶן־יִשַׁ֔י לְבָ֨שְׁתְּךָ֔ וּלְבֹ֖שֶׁת עֶרְוַ֥ת אִמֶּֽךָ׃ (לא) כִּ֣י כָל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֤ר בֶּן־יִשַׁי֙ חַ֣י עַל־הָֽאֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִכּ֖וֹן אַתָּ֣ה וּמַלְכוּתֶ֑ךָ וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֨ח וְקַ֤ח אֹתוֹ֙ אֵלַ֔י כִּ֥י בֶן־מָ֖וֶת הֽוּא׃ (לב) וַיַּ֨עַן֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֶת־שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו לָ֥מָּה יוּמַ֖ת מֶ֥ה עָשָֽׂה׃ (לג) וַיָּ֨טֶל שָׁא֧וּל אֶֽת־הַחֲנִ֛ית עָלָ֖יו לְהַכֹּת֑וֹ וַיֵּ֨דַע֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן כִּי־כָ֥לָה הִ֛יא מֵעִ֥ם אָבִ֖יו לְהָמִ֥ית אֶת־דָּוִֽד׃ (לד) וַיָּ֧קָם יְהֽוֹנָתָ֛ן מֵעִ֥ם הַשֻּׁלְחָ֖ן בָּֽחֳרִי־אָ֑ף וְלֹֽא־אָכַ֞ל בְּיוֹם־הַחֹ֤דֶשׁ הַשֵּׁנִי֙ לֶ֔חֶם כִּ֤י נֶעְצַב֙ אֶל־דָּוִ֔ד כִּ֥י הִכְלִמ֖וֹ אָבִֽיו׃ (לה) וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיֵּצֵ֧א יְהֽוֹנָתָ֛ן הַשָּׂדֶ֖ה לְמוֹעֵ֣ד דָּוִ֑ד וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן עִמּֽוֹ׃ (לו) וַיֹּ֣אמֶר לְנַֽעֲר֔וֹ רֻ֗ץ מְצָ֥א נָא֙ אֶת־הַ֣חִצִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י מוֹרֶ֑ה הַנַּ֣עַר רָ֔ץ וְהֽוּא־יָרָ֥ה הַחֵ֖צִי לְהַֽעֲבִרֽוֹ׃ (לז) וַיָּבֹ֤א הַנַּ֨עַר֙ עַד־מְק֣וֹם הַחֵ֔צִי אֲשֶׁ֥ר יָרָ֖ה יְהֽוֹנָתָ֑ן וַיִּקְרָ֨א יְהֽוֹנָתָ֜ן אַֽחֲרֵ֤י הַנַּ֨עַר֙ וַיֹּ֔אמֶר הֲל֥וֹא הַחֵ֖צִי מִמְּךָ֥ וָהָֽלְאָה׃ (לח) וַיִּקְרָ֤א יְהֽוֹנָתָן֙ אַֽחֲרֵ֣י הַנַּ֔עַר מְהֵרָ֥ה ח֖וּשָׁה אַֽל־תַּעֲמֹ֑ד וַיְלַקֵּ֞ט נַ֤עַר יְהֽוֹנָתָן֙ אֶת־הַ֣חִצִּ֔ים וַיָּבֹ֖א אֶל־אֲדֹנָֽיו׃ (לט) וְהַנַּ֖עַר לֹֽא־יָדַ֣ע מְא֑וּמָה אַ֤ךְ יְהֽוֹנָתָן֙ וְדָוִ֔ד יָֽדְע֖וּ אֶת־הַדָּבָֽר׃

֍ ֍ ֍

(ל) וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת – הנהגתך היא כשל מורד במלכות בדרך שגעון ועיוות, כי אדם רגיל ימרוד במלכות לטובת עצמו, ואילו אתה מורד במלכותי כדי שדוד ימלוך תחתי, וכך גם אתה תפסיד את המלכות, הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי, שהוא ימלוך תחתי, ודבר זה הוא לְבָשְׁתְּךָ, וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ, שתסור המלכות מזרעה אל איש אחר.

(לא) כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה, לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ, כי אף אם תמלוך, לא תהיה מלכותך יציבה ועומדת על מכונה, באשר הוא ימרוד גם בך. וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי, כִּי בֶן מָוֶת הוּא, כדין מורד במלכות.

(לב) וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לָמָּה יוּמַת, מֶה עָשָׂה, והלא ה' משחו למלך, והוא לא עשה כלום.

(לג) וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו – על יהונתן לְהַכֹּתוֹ, וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת דָּוִד.

(לד) וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי אָף, וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם, כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד, כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו – ואף ששאול בייש גם את יהונתן עצמו, לא נעצב על כך, אלא רק אל דוד.

(לה) וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד – למקום המיוחד לדָּוִד, כפי שדיברו קודם לכן, וְנַעַר קָטֹן עִמּוֹ.

(לו) וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ, רֻץ מְצָא נָא אֶת הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה (-יורה), הַנַּעַר רָץ, וְהוּא יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ – ויהונתן ירה את החץ למרחק גדול יותר, כדי שיצטרך לומר את הסימן שדיברו ביניהם, שהחצים ממנו 'והלאה', וכן שיאמר לו לשונות זירוז המלמדים שיש סכנה וצריך דוד למהר ולהמלט.

(לז) וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד מְקוֹם הַחֵצִי אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן, וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה.

(לח) וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר, מְהֵרָה חוּשָׁה אַל תַּעֲמֹד, והיה בכך רמז לדוד שהסכנה גדולה וקרובה, ועליו להזדרז ולהמלט, וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת הַחִצִּים, וַיָּבֹא אֶל אֲדֹנָיו.

(לט) וְהַנַּעַר לֹא יָדַע מְאוּמָה ברמזיו של יהונתן על ידי הלשונות שקרא לעברו, אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת הַדָּבָר.