יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 119, מסכת יבמות, פרק שלושה עשר

הרי"ף מברר את ההלכה בענין קטנה שהתגרשה מאחד ומיאנה משני, האם מותרת היא לחזור לראשון: וְסוּגְיָן [דִּשְׁמַעְתָּא] – ומשמעות סוגיית הגמרא כאן, דְּמֵיאוּן דִּידֵיהּ מְבַטֵּל גִּיטָּא דִּידֵיהּ – שרק מיאון שמיאנה הקטנה באותו אדם עצמו מבטל את האיסור שנוצר מחמת גירושין שגירשה קודם לכן, ומותר לו להחזירה, אֲבָל מֵיאוּן דְּחַבְרֵיהּ – מיאון שמיאנה הקטנה באדם שני, לֹא מְבַטֵּל גִּיטָּא דִּידֵיהּ – אינו מבטל את הגט של הראשון הרוצה להחזירה, והטעם לכך, כֵּיוָן דְּאותה קטנה מַכֶּרֶת בִּקְרִיצוֹתָיו וּבִרְמִיזוֹתָיו של הראשון, חששו חכמים שמא אותו ראשון ירצה להחזירה אחרי שנישאת לשני, ולכן אָזֵיל מַשְׁבִּישׁ לָהּ – ילך ויטעה ויבלבל אותה, וְעָבֵיד לָהּ דִּמְמָאֶנֶת בֵּיהּ בְּחַבְרֵיהּ – ויגרום לה למאן בשני, וּמֵהֲדַר לָהּ אִיהוּ – ויחזירנה לעצמו, הִלְכָּךְ – ולכן אמרו חכמים לֹא אָתֵי מֵיאוּן דְּחַבְרֵיהּ וּמַבְטִיל גִּיטָּא דִּידֵיהּ – שאין המיאון של חבירו, השני, מבטל את האיסור שחל עליה בשעה שנישאת לשני, ואף אם מיאנה לחבירו נשארת באיסורה אליו.

שנינו במשנה, 'הַמְמָאֶנֶת בָּאִישׁ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר, וְגֵרְשָׁה כו', זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ בְּגֵט, אֲסוּרָה לַחְזֹר לוֹ'. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשִׁיאָן, אָמַר רַב, כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לוֹ – לראשון שהוציאה בגט, כָּךְ אֲסוּרָה לְאָחִיו, כדין אשת אח שלא במקום מצוה, וְאַף עַל גַּב שהתבאר לעיל שגם האיסור עליו עצמו אינו מעיקר הדין אלא משום גזירה, וגזירה זו שייכת לכאורה רק בו עצמו, דְּאִיהוּ הוּא דְּמַכֶּרֶת – שהרי רק לגביו ניתן לומר שמכירה היא בִּרְמִיזוֹתָיו וּבִקְרִיצוֹתָיו, ויש לחשוש שיטעה ויבלבל אותה ויגרום לה למאן בשני, אֲבָל אָחִיו, אֵינָהּ מַכֶּרֶת בִּרְמִיזוֹתָיו וּבִקְרִיצוֹתָיו, ואינו יכול לגרום לה למאן, ואין כל חשש אם נתיר לו לישא אותה, אֲפִילוּ הָכִי – אף על פי כן הדבר אסור, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים באָחִיו, אָטוּ הוּא – מחשש שיבואו להתיר גם בו עצמו. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה, שאסורה בין עליו עצמו ובין על אחיו.

משנה
משנתנו מבררת את דינו של אדם שגירש את אשתו והחזירה בהיתר, ומת לאחר מכן ללא בנים, האם אשתו מתייבמת: הַמְּגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהֶחֱזִירָהּ, ומת ללא בנים, מוּתֶּרֶת לְיָבָם, ואף חייבת ביבום, ככל אשת אדם שמת ללא בנים, וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר עליה להתייבם, ובגמרא יבואר טעמו. וְכֵן הַמְּגָרֵשׁ אֶת הַיְּתוֹמָה הקטנה שנישאת לו בנישואין דרבנן, וְהֶחֱזִירָהּ בעודה קטנה או לאחר שגדלה, ומת ללא בנים, הרי זו מוּתֶּרֶת לְיָבָם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר.
קְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָה אָבִיהָ בקדושין דאורייתא, וְנִתְגָרְשָׁה, והרי היא מעתה יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב – אף שאביה חי דינה כ'יתומה' לענין זה שאין לאביה זכות בקידושיה, וְהֶחֱזִירָהּ בקידושין דרבנן, הרי זו אֲסוּרָה לְיָבָם, כיון שאין כח בקידושי קטנה, שהם מדרבנן, להפקיע את דינה כ'גרושה' מאחר והיו אלו גירושין דאורייתא, וכיון שנחשבת היא כגרושת אחיו, אסורה היא להתייבם לו.

גמרא
שנינו במשנה, 'המגרש את אשתו, והחזירה, מותרת ליבם, ורבי אלעזר אוסר'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מהו טעמו דְרַבִּי אֶלְעָזָר האוסר על אחי המת לייבם את אשת אחיו, בין ברישא כשהתגרשה והחזירה בגדלותה, ובין בסיפא כשהתגרשה והחזירה בקטנותה, כיון דְּגָזַר איסור בהַנֵי – בשני מקרים אלו, אָטוּ – משום האופן של יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב המוזכר בסיפא, שבו הקידושין והגירושין הראשונים הם מדאורייתא, ואילו הקידושין השניים הם מדרבנן, שבזה לדברי הכל אסורה היא על אחי המת מדין אשת אחיו, ומחמת כן גזר רבי אלעזר איסור גם באופנים שבהם הקידושין הראשונים והשניים הם מדאורייתא, וגם במקרה שהקידושין הראשונים והשנים הם מדרבנן.
פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקת זו: וְקַיְימָא לָן – ואנו נוקטים להלכה כְּרַבָּנָן, שברישא ובמציעתא מותרת האשה ליבם, ורק בסיפא, שהקידושין הראשונים היו מדאורייתא, והשניים מדרבנן, אסורה היא על היבם.
מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֶלְעָזָר, שאשה זו אסורה על אחי המת, בִּקְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָה אָבִיהָ, וְנִתְגָרְשָׁה, שהיא נחשבת כיְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב, וְהֶחֱזִירָהּ בקטנותה, שאילו הם קידושין דרבנן, שֶׁאֲסוּרָה לְיָבָם, מִפְּנֵי שֶׁגֵּרוּשֶׁיהָ הראשונים היו גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִין, ומכוחם אסורה היא על אחי בעלה, וְאֵין חֲזָרָתָהּ חֲזָרָה גמורה, שהרי אין אלו אלא קידושין דרבנן. מוסיפה הברייתא ואומרת, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן נאמר דין זה, שלדברי הכל אסורה היא על אחי בעלה, בִּזְמַן שֶׁגֵּרְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, והיו אלו גירושין גמורים של תורה, וְהֶחֱזִירָהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, והרי אלו קידושין דרבנן, אֲבָל אם גֵּרְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, וְהֶחֱזִירָהּ כְּשֶׁהִיא גְּדוֹלָה, ונמצא שגם הקידושין השניים הם קידושין דאורייתא, אוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, וְהֶחֱזִירָהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וְגָדְלָה אֶצְלוֹ, ונמצא שבשעה שגדלה ברשותו בלא מיאון נעשו קידושיה השניים קידושין גמורים של תורה, וּמֵת ללא בנים, הרי זו חייבת ביבום מן התורה, ולכן אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ, באופן זה היא חוֹלֶצֶת, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, וכמו שהתבאר לעיל, שסובר רבי אלעזר שגזרו חכמים איסור באופן זה, הגם שבאמת זקוקה היא ליבום ומותרת ליבם, משום אופן שבו היא אסורה.
מסתפקת הגמרא, בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן – שאל רבא את רב נחמן שאלה זו, הנושא אשה גדולה, וגירשה, והחזירה, ומת בלא בנים, שבאופן זה סובר רבי אלעזר שהיא אסורה להתייבם, צָרָתָהּ מַה הִיא – האם גם צרתה אסורה להתייבם, וכדין צרת ערוה, או שגם רבי אלעזר מודה שלא גזרו חכמים איסור בצרתה. וּמַסְקָנָא – והסיקה הגמרא שאף רבי אלעזר מודה בצָרָתָהּ שלא גזרו בה חכמים איסור, ולכן אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. וְהוּא הַדִּין לְצָרָתָה שֶׁל יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב לְרַבָּנָן, שהגם שהקטנה עצמה אסורה להתייבם, מכל מקום צרתה מותרת.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?