יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 125, מסכת יבמות, פרק שלושה עשר

אגב דיני קידושין ומיאונין וחליצות של קטנה שהובאו כאן, מביא כאן הרי"ף את הגמרא במסכת נדה העוסקת בדיני קטנות וגדלות לגבי דינים שונים:

משנה
להבנת הסוגיא שלפנינו יש להקדים, שכל ילד שעברו עליו שלש עשרה שנים מלאות, ונכנס לשנתו הארבעה עשר, מתחייב במצוות, וזהו המכונה בכל מקום 'בן שלש עשרה שנה ויום אחד', וילדה שעברו עליה שתים עשרה שנה מלאות, ונכנסה לשנתה השלש עשרה, מתחייבת בכל המצוות. אמנם יוצאת מן הכלל פרשת נדרים, שבה נאמר (ויקרא כז ב) 'אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר', ודרשו חכמים מלשון זו שבא הפסוק לרבות קטן או קטנה הסמוכים לבגרות, שיודעים 'להפליא', כלומר לפרש לשם מי נדרו או הקדישו, שנדריהם חלים [אמנם אם באותו הזמן עברו על נדריהם אינם נענשים, שהרי קטנים הם, הפטורים ממצוות, והנפקא מינה מכך שחלו נדריהם והקדשם הוא לענין זה שאם עברו על הנדר או ההקדש לאחר שגדלו, נענשים על כך (רמב"ם הל' נדרים פי"א הלכות ג-ד)].
גַּרְסִינָן במשנה בְּמַסֶּכֶת נִדָּה (מה:) בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, כלומר, שנכנסה לשנת השתים עשרה, שנה קודם גדלותה, נְדָרֶיהָ נִבְדָּקִין – אם נדרה נדר, בודקים אותה אם היא יודעת ומבינה לשם מי נדרה, ואם היא מבינה זאת, נדריה חלים והיא חייבת לקיימם. בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, והיינו בתחילת שנתה השלש עשרה, שהיא גדולה לכל דבר, נְדָרֶיהָ קַיָּימִין. מוסיפה המשנה ואומרת, גם אם בדקוה בתחילת שנת השתים עשרה, ולא ידעה לשם מי נדרה, מוסיפים וּבוֹדְקִין אותה כָּל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה – בכל שנתה השתים עשרה, אם חזרה ונדרה, כיון שיתכן שבמהלך השנה גדלה ומבינה היא לשם מי נדרה.
בֶּן שְׁנֵים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, שנכנס לשנתו השלש עשרה, שנה אחת קודם גדלותו, נְדָרָיו נִבְדָּקִין, ואם מבין לשם מי נדר, נדריו קיימים. בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, שנכנס לשנתו הארבעה עשר, ונעשה גדול, נְדָרָיו קַיָּמִין. וגם אם בדקוהו בתחילת שנתנו השלש עשרה, ולא ידע לשם מי הוא נודר, מוסיפים וּבוֹדְקִים אותו כָּל שנתו השְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה, ואם יודע לשם מי נדר, נדרו קיים.
קוֹדֶם לַזְּמַן הַזֶּה – ילד עד גיל שתים עשרה, וילדה עד גיל אחת עשרה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ יוֹדְעִים אָנוּ לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ, וּלְשֵׁם מִי הִקְדַשְׁנוּ, אֵין נִדְרֵיהֶן נֶדֶר וְאֵין הֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ. לְאַחַר הַזְּמַן הַזֶּה – בן שלש עשרה שנה ויום אחד, ובת שתים עשרה שנה ויום אחד, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ וּלְשֵׁם מִי הִקְדַשְׁנוּ, נִדְרֵיהֶן נֶדֶר, וְהֶקְדֵישָׁן הֶקְדֵּשׁ, כיון שגדול או גדולה אינם צריכים דעת כדי שיחולו נדריהם.

גמרא
התבאר במשנתנו שדין נדריהם של קטן וקטנה תלוי בגיל שבו נדרו, עתה מבררת הגמרא את הדין באופן שהביאו סימני גדלות קודם שהגיעו לגיל שלש עשרה או שתים עשרה, האם אנו מחשיבים אותם כגדולים ממש לכל דיני התורה או לא [ונפקא מינה גם לענין נדרים אם הביאו סימני גדלות קודם שהגיעו לשנות גדלותם]. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, 'תּוֹךְ זְמַן', ומבאר הרי"ף, שֶׁהוּא שְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עצמה לְתִינוֹקֶת, וּשְׁנַת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עצמה לְתִינוֹק, שהתבאר במשנה שנדריהם נבדקים, והביאו סימני גדלות, האם נידונים הם כְּלִפְנֵי זְמַן, ודינם ככל תינוק או תינוקת הנמצאים בשנה הסמוכה לגדלותם, שנדריהם נבדקים, אוֹ שכיון שהביאו סימני גדלות, דינם כִּלְאַחַר זְמַן – כבן שלש עשרה ויום אחד וכבת שתים עשרה ויום אחד, שנדריהם קיימים ללא בדיקה. וְאַסְקָה רָבָא הִלְכְתָא – ומסקנת רבא להלכה היא שתּוֹךְ זְמַן כְּלִפְנֵי זְמַן, ואף שהביא סימנים העשויים להראות על גדלות, אנו אומרים שאין זו אלא שומא, וכמו שיבואר.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אין זה סימן גדלות, אלא שׁוּמָא בעלמא. מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְעַד בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וַעֲדַיִן בּוֹ – וגם לאחר גיל שלש עשרה נשארו בו אותם שתי שערות, עדיין אנו מחשיבים זאת כשׁוּמָא, שהרי היו בגופו בקטנותו. רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כיון שנשארו בו לאחר שגדל, הרי זה סִימָן גדלות. ואם הביא סימן גדלות מבֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי הַכֹּל זהו סִימָן גדלות.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?