יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שיעור 134. ספר שמואל א, פרק כה, א-ח

(א) וַיָּ֣מָת שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּקָּֽבְצ֤וּ כָל־יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּסְפְּדוּ־ל֔וֹ וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בְּבֵית֖וֹ בָּֽרָמָ֑ה וַיָּ֣קָם דָּוִ֔ד וַיֵּ֖רֶד אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃ (ב) וְאִ֨ישׁ בְּמָע֜וֹן וּמַֽעֲשֵׂ֣הוּ בַכַּרְמֶ֗ל וְהָאִישׁ֙ גָּד֣וֹל מְאֹ֔ד וְל֛וֹ צֹ֥אן שְׁלֹֽשֶׁת־אֲלָפִ֖ים וְאֶ֣לֶף עִזִּ֑ים וַיְהִ֛י בִּגְזֹ֥ז אֶת־צֹאנ֖וֹ בַּכַּרְמֶֽל׃ (ג) וְשֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ נָבָ֔ל וְשֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ אֲבִגָ֑יִל וְהָֽאִשָּׁ֤ה טֽוֹבַת־שֶׂ֨כֶל֙ וִ֣יפַת תֹּ֔אַר וְהָאִ֥ישׁ קָשֶׁ֛ה וְרַ֥ע מַֽעֲלָלִ֖ים וְה֥וּא כָלִבִּֽי׃ (ד) וַיִּשְׁמַ֥ע דָּוִ֖ד בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־גֹזֵ֥ז נָבָ֖ל אֶת־צֹאנֽוֹ׃ (ה) וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֖ד עֲשָׂרָ֣ה נְעָרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לַנְּעָרִ֗ים עֲל֤וּ כַרְמֶ֨לָה֙ וּבָאתֶ֣ם אֶל־נָבָ֔ל וּשְׁאֶלְתֶּם־ל֥וֹ בִשְׁמִ֖י לְשָׁלֽוֹם׃ (ו) וַֽאֲמַרְתֶּ֥ם כֹּ֖ה לֶחָ֑י וְאַתָּ֤ה שָׁלוֹם֙ וּבֵֽיתְךָ֣ שָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃ (ז) וְעַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י גֹֽזְזִ֖ים לָ֑ךְ עַתָּ֗ה הָֽרֹעִ֤ים אֲשֶׁר־לְךָ֙ הָי֣וּ עִמָּ֔נוּ לֹ֣א הֶכְלַמְנ֗וּם וְלֹֽא־נִפְקַ֤ד לָהֶם֙ מְא֔וּמָה כָּל־יְמֵ֖י הֱיוֹתָ֥ם בַּכַּרְמֶֽל׃ (ח) שְׁאַ֨ל אֶת־נְעָרֶ֜יךָ וְיַגִּ֣ידוּ לָ֗ךְ וְיִמְצְא֨וּ הַנְּעָרִ֥ים חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי־עַל־י֥וֹם ט֖וֹב בָּ֑נוּ תְּנָה־נָּ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֤א יָֽדְךָ֙ לַֽעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבִנְךָ֖ לְדָוִֽד׃

 

֍           ֍            ֍

 

(א) וַיָּמָת שְׁמוּאֵל, וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ אשר בָּרָמָה, וכיון שבזמן מיתתו התגלה הדבר שמשח את דוד למלך, פחד דוד ששוב תתעורר שנאת שאול אליו וירדפנו, ולכן בעוד הכל עסוקים בהספדו של שמואל מיהר לברוח, וַיָּקָם דָּוִד, וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן.

(ב) וְאִישׁ היה בְּמָעוֹן, שהוא המקום שבו היה דוד נמצא [כמבואר לעיל (כג כה) שהיה דוד מסתתר במדבר מעון], וּמַעֲשֵׂהוּ – מלאכתו היתה בַכַּרְמֶל, וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד בעשירות, וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וְאֶלֶף עִזִּים, וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל, שהיתה דרכם לעשות באותו הזמן משתה גדול.

(ג) וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל, וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְהָאִישׁ קָשֶׁה מצד טבעו הגופני, וְרַע מַעֲלָלִים מצד תכונותיו הנפשיות, וְהוּא כָלִבִּי – אך היה הוא ממשפחת כָּלֵב, ובהיותו משבט יהודה חשב דוד שיסכים לתת לו מסעודתו.

(ד) וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ, וחשב שבעת שמחתו יסכים להיטיב גם לאחרים.

(ה) וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים, וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים, עֲלוּ כַרְמֶלָה, וּבָאתֶם אֶל נָבָל, וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם, כדי שיתרצה בכך שדוד מכבדו לשאול בשלומו.

(ו) וַאֲמַרְתֶּם – ותברכו אותו ותאמרו, כֹּה לֶחָי – כה תזכה לחיים לשנה הבאה, וְאַתָּה שָׁלוֹם, וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם, וברכה זו כוללת את שלומו ושלום כל אשר לו.

(ז) וְעַתָּה, שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ, ואתה עושה משתה לרועים אשר שמרו על צאנך, עַתָּה, הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ, ושמרנו שלא יגיע אליהם נזק מאיתנו, ואפילו לא נזק בדברים, באשר אפילו לֹא הֶכְלַמְנוּם, ואפילו היתה לך תועלת מאיתנו, כיון שגם היינו שותפים בשמירה על הצאן משודדים וחיות טרף, וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל.

(ח) ואם אינך מאמין לדברים אלו, שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ, וְיַגִּידוּ לָךְ. ועתה הוסיף ענין נוסף, שראוי לתת להם חלק בסעודה מצד החסד והחנינה, וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ, כִּי עַל יוֹם טוֹב בָּנוּ, תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבִנְךָ לְדָוִד.

 

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)