שיעור 135, ספר שמואל, פרק כה, יד-יט

(יד) וְלַֽאֲבִיגַ֨יִל֙ אֵ֣שֶׁת נָבָ֔ל הִגִּ֧יד נַֽעַר־אֶחָ֛ד מֵֽהַנְּעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה שָׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֧ים ׀ מֵֽהַמִּדְבָּ֛ר לְבָרֵ֥ךְ אֶת־אֲדֹנֵ֖ינוּ וַיָּ֥עַט בָּהֶֽם׃ (טו) וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים טֹבִ֥ים לָ֖נוּ מְאֹ֑ד וְלֹ֤א הָכְלַ֨מְנוּ֙ וְלֹֽא־פָקַ֣דְנוּ מְא֔וּמָה כָּל־יְמֵי֙ הִתְהַלַּ֣כְנוּ אִתָּ֔ם בִּֽהְיוֹתֵ֖נוּ בַּשָּׂדֶֽה׃ (טז) חוֹמָה֙ הָי֣וּ עָלֵ֔ינוּ גַּם־לַ֖יְלָה גַּם־יוֹמָ֑ם כָּל־יְמֵ֛י הֱיוֹתֵ֥נוּ עִמָּ֖ם רֹעִ֥ים הַצֹּֽאן׃ (יז) וְעַתָּ֗ה דְּעִ֤י וּרְאִי֙ מַֽה־תַּעֲשִׂ֔י כִּֽי־כָלְתָ֧ה הָֽרָעָ֛ה אֶל־אֲדֹנֵ֖ינוּ וְעַ֣ל כָּל־בֵּית֑וֹ וְהוּא֙ בֶּן־בְּלִיַּ֔עַל מִדַּבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃ (יח) וַתְּמַהֵ֣ר אֲבִיגַ֡יִל וַתִּקַּח֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּשְׁנַ֣יִם נִבְלֵי־יַ֗יִן וְחָמֵ֨שׁ צֹ֤אן עֲשׂוּיוֹת֙ וְחָמֵ֤שׁ סְאִים֙ קָלִ֔י וּמֵאָ֥ה צִמֻּקִ֖ים וּמָאתַ֣יִם דְּבֵלִ֑ים וַתָּ֖שֶׂם עַל־הַֽחֲמֹרִֽים׃ (יט) וַתֹּ֤אמֶר לִנְעָרֶ֨יהָ֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י הִנְנִ֖י אַֽחֲרֵיכֶ֣ם בָּאָ֑ה וּלְאִישָׁ֥הּ נָבָ֖ל לֹ֥א הִגִּֽידָה׃

֍ ֍ ֍

(יד) וְלַאֲבִיגַיִל, אֵשֶׁת נָבָל, הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים של נבל לֵאמֹר, הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ, ולא די שלא קיבלם בכבוד, וַיָּעַט בָּהֶם – הפריחם מעליו בזלזול ובזיון.

(טו) וְהָאֲנָשִׁים הללו, של דוד, היו טֹבִים לָנוּ מְאֹד, וְלֹא הָכְלַמְנוּ, וְלֹא פָקַדְנוּ (-לא נחסרנו) מְאוּמָה כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה.

(טז) ומלבד שלא הזיקו ולא הכלימו אותנו, גם חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ – עזרו לשמור על הצאן מחיות ומשודדים גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם, כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן, ונמצא שאף הם נחשבים כמסייעים ברעיית הצאן.

(יז) וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי לפייס את דוד ואנשיו, כִּי כָלְתָה הָרָעָה אֶל אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל בֵּיתוֹ, וְהוּא – נבל עצמו, בֶּן בְּלִיַּעַל, מִדַּבֵּר אֵלָיו – מכדי שנוכל לדבר עמו את הדברים שאמרתי לך, כי בודאי לא יקשיב לנו.

(יח) וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל, וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם, וּשְׁנַיִם נִבְלֵי (-חביות) יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת – מתוקנות ומבושלות, וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי – קמח שנטחן משיבלים קלויות, וּמֵאָה צִמֻּקִים, וּמָאתַיִם דְּבֵלִים – תאנים מיובשות, וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים.

(יט) וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ, עִבְרוּ לְפָנַי עם החמורים והמשא שעליהם, הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה, ולא הלכה יחד איתם מחשש שכאשר ילכו כולם ביחד יוודע הדבר לבעלה, וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה.