יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שיעור 139. ספר שמואל א, פרק כה, לב-לט

(לב) וַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖ד לַֽאֲבִיגַ֑ל בָּר֤וּךְ ה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֧ר שְׁלָחֵ֛ךְ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לִקְרָאתִֽי׃ (לג) וּבָר֥וּךְ טַעְמֵ֖ךְ וּבְרוּכָ֣ה אָ֑תְּ אֲשֶׁ֨ר כְּלִתִ֜נִי הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהֹשֵׁ֥עַ יָדִ֖י לִֽי׃ (לד) וְאוּלָ֗ם חַי־ה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר מְנָעַ֔נִי מֵֽהָרַ֖ע אֹתָ֑ךְ כִּ֣י ׀ לוּלֵ֣י מִהַ֗רְתְּ וַתָּבֹאת֙ לִקְרָאתִ֔י כִּ֣י אִם־נוֹתַ֧ר לְנָבָ֛ל עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר׃ (לה) וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ מִיָּדָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵבִ֖יאָה ל֑וֹ וְלָ֣הּ אָמַ֗ר עֲלִ֤י לְשָׁלוֹם֙ לְבֵיתֵ֔ךְ רְאִי֙ שָׁמַ֣עְתִּי בְקוֹלֵ֔ךְ וָֽאֶשָּׂ֖א פָּנָֽיִךְ׃ (לו) וַתָּבֹ֣א אֲבִיגַ֣יִל ׀ אֶל־נָבָ֡ל וְהִנֵּה־לוֹ֩ מִשְׁתֶּ֨ה בְּבֵית֜וֹ כְּמִשְׁתֵּ֣ה הַמֶּ֗לֶךְ וְלֵ֤ב נָבָל֙ ט֣וֹב עָלָ֔יו וְה֥וּא שִׁכֹּ֖ר עַד־מְאֹ֑ד וְלֹֽא־הִגִּ֣ידָה לּ֗וֹ דָּבָ֥ר קָטֹ֛ן וְגָד֖וֹל עַד־א֥וֹר הַבֹּֽקֶר׃ (לז) וַיְהִ֣י בַבֹּ֗קֶר בְּצֵ֤את הַיַּ֨יִן֙ מִנָּבָ֔ל וַתַּגֶּד־ל֣וֹ אִשְׁתּ֔וֹ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּ֤מָת לִבּוֹ֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וְה֖וּא הָיָ֥ה לְאָֽבֶן׃ (לח) וַיְהִ֖י כַּֽעֲשֶׂ֣רֶת הַיָּמִ֑ים וַיִּגֹּ֧ף ה֛' אֶת־נָבָ֖ל וַיָּמֹֽת׃ (לט) וַיִּשְׁמַ֣ע דָּוִד֮ כִּ֣י מֵ֣ת נָבָל֒ וַיֹּ֡אמֶר בָּר֣וּךְ ה֡' אֲשֶׁ֣ר רָב֩ אֶת־רִ֨יב חֶרְפָּתִ֜י מִיַּ֣ד נָבָ֗ל וְאֶת־עַבְדּוֹ֙ חָשַׂ֣ךְ מֵֽרָעָ֔ה וְאֵת֙ רָעַ֣ת נָבָ֔ל הֵשִׁ֥יב ה֖' בְּרֹאשׁ֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ וַיְדַבֵּ֣ר בַּֽאֲבִיגַ֔יִל לְקַחְתָּ֥הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃

 

֍           ֍            ֍

 

(לב) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל, בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי.

(לג) וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ, שאמרת טענות נכונות ואמיתיות, וּבְרוּכָה אָתְּ, אֲשֶׁר כְּלִתִנִי [-מנעת אותי] הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים, וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי – ומנעת אותי מלהושיע את עצמי בידיי.

(לד) וְאוּלָם חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שלא היתה הסיבה שבאת לכאן כדי להגן על נבל, שאינו ראוי לכך, אלא אֲשֶׁר מְנָעַנִי ה' מֵהָרַע אֹתָךְ, כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ וַתָּבֹאת לִקְרָאתִי, כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר, וכיון שהייתי הורג את כולם, אף אלייך היתה מגיעה הרעה.

(לה) וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ דרך כבוד, וְלָהּ אָמַר, עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ, רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ, וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ.

(לו) וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל, וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ, ולא הרגיש כלל שנחסר דבר מכל אשר לו, וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו ולא רצתה להעציבו, וְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד, ופחדה שאם תספר לו את אשר עשתה יזיק לה, ומחמת שלש סיבות אלו, וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר.

(לז) וַיְהִי בַבֹּקֶר, בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל, וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ לרוב פחדו מדוד, שמא עדיין יבא להורגו, וְהוּא הָיָה לְאָבֶן [דרך גוזמא, לרוב פחדו (רלב"ג). ויתכן שבאמת נחלה בחולי השיתוק (אלשיך)].

(לח) וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים – לאחר שעברו עשרה ימים, שהמתין לו ה' שמא יחזור בתשובה על חטא זה, והיו אלו עשרת ימי תשובה, וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל, וַיָּמֹת.

(לט) וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל, וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל, וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה, וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב ה' בְּרֹאשׁוֹ, כלומר, שמיתתו היתה עונש גם על שאר חטאיו, כיון שלא רצה דוד שייענש נבל רק בסיבתו, כיון שמי שנענש חבירו על ידו אינו נכנס במחיצת הקדוש ברוך הוא, אלא היה זה עונש כללי גם על שאר עוונותיו. וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה.

 

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)