יד לָכֵ֛ן שִׁמְע֥וּ דְבַר־ה֖' אַנְשֵׁ֣י לָצ֑וֹן מֹֽשְׁלֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֖ר בִּירֽוּשָׁלִָֽם׃ טו כִּ֣י אֲמַרְתֶּ֗ם כָּרַ֤תְנֽוּ בְרִית֙ אֶת־מָ֔וֶת וְעִם־שְׁא֖וֹל עָשִׂ֣ינוּ חֹזֶ֑ה שׁ֣וֹט שׁוֹטֵ֤ף כִּי־יַֽעֲבֹר֙ לֹ֣א יְבוֹאֵ֔נוּ כִּ֣י שַׂ֧מְנוּ כָזָ֛ב מַחְסֵ֖נוּ וּבַשֶּׁ֥קֶר נִסְתָּֽרְנוּ׃
֍ ֍ ֍
(יד) לָכֵן – כיון שביאר שרצון ה' להוכיחם הגם שאינם שומעים לדברי הנביא, שִׁמְעוּ דְבַר ה', אַנְשֵׁי לָצוֹן העוסקים בליצנות, הגם שהם מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.
(טו) ומבאר את הליצנות של אותם אנשים, כִּי אֲמַרְתֶּם, הנה ה'שאול' הוא השולח את המוות להמית את האנשים, ואנחנו כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת, שלא ימיתנו, וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה, שלא ירצה כלל במיתתנו, והנמשל לכך הוא כי מצרים הם ה'מוות' הרוצים להורגם, והרכוש שביד ישראל הוא ה'שאול', כי מחמת הרכוש שבידם רוצים המצריים לכובשם ולהורגם, וכדי למנוע זאת שלחו מעצמם את כל הרכוש למצרים, כדי שלא תהיה להם עוד סיבה להלחם בהם, ומחמת כן בטחו הם בעזרת מצרים, שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבֹר – כי גם אם יהיה צבא העובר כמו שוט בין הארצות ומחריבם, לֹא יְבוֹאֵנוּ, מחמת הברית שעשו עם מצרים. כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ – עשינו לעצמינו מחסה [שהוא קטן יותר ממסתור] על ידי הברית עם מצרים, שהיא 'כזב', כי על אף שמצרים רצו לעזור להם, הרי בסוף לא יכלו כלל להושיעם [וזהו המשל ל'כזב' שאינו שקר גמור, אלא בתחילה יש בו אמת מסוימת, אך בסוף מתבטל לגמרי], וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ – ואחר כך שלחו מנחה ושוחד לאשור, וחשבו שעל ידי זה יינצלו ממנו ויהיה להם הדבר ל'מסתור', שהוא גדול מה'מחסה', אך זה היה 'שקר' [שהוא גרוע מה'כזב'], כי מתחילה לא היתה כוונת אשור כלל לחוס עליהם, אלא תמיד היה לבבו אליהם לרעה.
