שיעור 162, ספר ירמיהו, פרק כט, כא-לב
כא כֹּֽה־אָמַר֩ יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֶל־אַחְאָ֤ב בֶּן־קֽוֹלָיָה֙ וְאֶל־צִדְקִיָּ֣הוּ בֶן־מַֽעֲשֵׂיָ֔ה הַֽנִּבְּאִ֥ים לָכֶ֛ם בִּשְׁמִ֖י שָׁ֑קֶר הִנְנִ֣י ׀ נֹתֵ֣ן אֹתָ֗ם בְּיַד֙ נְבֽוּכַדְרֶאצַּ֣ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֔ל וְהִכָּ֖ם לְעֵֽינֵיכֶֽם׃ כב וְלֻקַּ֤ח מֵהֶם֙ קְלָלָ֔ה לְכֹל֙ גָּל֣וּת יְהוּדָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּבָבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר יְשִֽׂמְךָ֤ יְהוָה֙ כְּצִדְקִיָּ֣הוּ וּכְאֶחָ֔ב אֲשֶׁר־קָלָ֥ם מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל בָּאֵֽשׁ׃ כג יַ֡עַן אֲשֶׁר֩ עָשׂ֨וּ נְבָלָ֜ה בְּיִשְׂרָאֵ֗ל וַיְנַֽאֲפוּ֙ אֶת־נְשֵׁ֣י רֵֽעֵיהֶ֔ם וַיְדַבְּר֨וּ דָבָ֤ר בִּשְׁמִי֙ שֶׁ֔קֶר אֲשֶׁ֖ר ל֣וֹא צִוִּיתִ֑ם וְאָֽנֹכִ֛י הַיּוֹדֵ֥עַ וָעֵ֖ד נְאֻם־יְהוָֽה׃ כד וְאֶל־שְׁמַעְיָ֥הוּ הַנֶּֽחֱלָמִ֖י תֹּאמַ֥ר לֵאמֹֽר׃ כה כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר יַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אַתָּה֩ שָׁלַ֨חְתָּ בְשִׁמְכָ֜ה סְפָרִ֗ים אֶל־כָּל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר בִּירֽוּשָׁלִַ֔ם וְאֶל־צְפַנְיָ֤ה בֶן־מַֽעֲשֵׂיָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְאֶ֥ל כָּל־הַכֹּֽהֲנִ֖ים לֵאמֹֽר׃ כו יְהוָ֞ה נְתָֽנְךָ֣ כֹהֵ֗ן תַּ֚חַת יְהֽוֹיָדָ֣ע הַכֹּהֵ֔ן לִֽהְי֤וֹת פְּקִדִים֙ בֵּ֣ית יְהוָ֔ה לְכָל־אִ֥ישׁ מְשֻׁגָּ֖ע וּמִתְנַבֵּ֑א וְנָֽתַתָּ֥ה אֹת֛וֹ אֶל־הַמַּהְפֶּ֖כֶת וְאֶל־הַצִּינֹֽק׃ כז וְעַתָּ֗ה לָ֚מָּה לֹ֣א גָעַ֔רְתָּ בְּיִרְמְיָ֖הוּ הָֽעַנְּתֹתִ֑י הַמִּתְנַבֵּ֖א לָכֶֽם׃ כח כִּ֣י עַל־כֵּ֞ן שָׁלַ֥ח אֵלֵ֛ינוּ בָּבֶ֥ל לֵאמֹ֖ר אֲרֻכָּ֣ה הִ֑יא בְּנ֤וּ בָתִּים֙ וְשֵׁ֔בוּ וְנִטְע֣וּ גַנּ֔וֹת וְאִכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽן׃ כט וַיִּקְרָ֛א צְפַנְיָ֥ה הַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה בְּאָזְנֵ֖י יִרְמְיָ֥הוּ הַנָּבִֽיא׃ ל וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר׃ לא שְׁלַ֤ח עַל־כָּל־הַגּוֹלָה֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־שְׁמַעְיָ֖ה הַנֶּֽחֱלָמִ֑י יַ֡עַן אֲשֶׁר֩ נִבָּ֨א לָכֶ֜ם שְׁמַעְיָ֗ה וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א שְׁלַחְתִּ֔יו וַיַּבְטַ֥ח אֶתְכֶ֖ם עַל־שָֽׁקֶר׃ לב לָכֵ֞ן כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה הִנְנִ֨י פֹקֵ֜ד עַל־שְׁמַעְיָ֣ה הַנֶּֽחֱלָמִי֮ וְעַל־זַרְעוֹ֒ לֹֽא־יִהְיֶ֨ה ל֜וֹ אִ֣ישׁ ׀ יוֹשֵׁ֣ב ׀ בְּתוֹךְ־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה וְלֹֽא־יִרְאֶ֥ה בַטּ֛וֹב אֲשֶׁר־אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה־לְעַמִּ֖י נְאֻם־יְהוָ֑ה כִּֽי־סָרָ֥ה דִבֶּ֖ר עַל־יְהוָֽה׃
֍֍֍
(כא) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל אַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה, וְאֶל צִדְקִיָּהוּ בֶן מַעֲשֵׂיָה, הַנִּבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי שָׁקֶר, הִנְנִי נֹתֵן אֹתָם בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, וְהִכָּם (-יהרוג אותם) לְעֵינֵיכֶם.
(כב) וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל, לֵאמֹר – כאשר ירצה אדם לקלל אדם אחר, יאמר לו יְשִׂמְךָ ה' כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב, אֲשֶׁר קָלָם (-שרפם) מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ.
(כג) יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם, וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לוֹא צִוִּיתִם, וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ שהם מתנבאים בשקר, וָעֵד על ניאופיהם, נְאֻם ה'.
(כד) וְאֶל שְׁמַעְיָהוּ הַנֶּחֱלָמִי (-ממקום ששמו חלם) תֹּאמַר לֵאמֹר.
(כה) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יַעַן אֲשֶׁר אַתָּה שָׁלַחְתָּ בְשִׁמְכָה סְפָרִים (-אגרות) אֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם, וְאֶל צְפַנְיָה בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן, וְאֶל כָּל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר.
(כו) וכך כתבת באגרת לצפניה הכהן, ה' נְתָנְךָ כֹהֵן תַּחַת יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן, לִהְיוֹת פְּקִדִים בֵּית ה', לְכָל אִישׁ מְשֻׁגָּע וּמִתְנַבֵּא, וְנָתַתָּה אֹתוֹ אֶל הַמַּהְפֶּכֶת – אל בית הסוהר, וְאֶל הַצִּינֹק.
(כז) וְעַתָּה, כיון שמוטל עליך דבר זה, לָמָּה לֹא גָעַרְתָּ בְּיִרְמְיָהוּ הָעַנְּתֹתִי הַמִּתְנַבֵּא לָכֶם.
(כח) כִּי עַל כֵּן שָׁלַח אֵלֵינוּ ירמיהו לבָּבֶל לֵאמֹר, גלות אֲרֻכָּה הִיא, בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ, וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פְּרִיהֶן.
(כט) וַיִּקְרָא צְפַנְיָה הַכֹּהֵן אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה, ששלח שמעיה לצפניה, בְּאָזְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, כיון שהחזיקו את שמעיה כנביא אמת, ובאותו זמן נאמרה לירמיהו הנבואה הזו המיועדת לשמעיה (המתחילה בפסוק כ"ה וממשיכה בפסוקים הבאים).
(ל) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר.
(לא) שְׁלַח עַל כָּל הַגּוֹלָה לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' אֶל שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי, יַעַן אֲשֶׁר נִבָּא לָכֶם שְׁמַעְיָה נבואות שקר, וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּיו, וַיַּבְטַח אֶתְכֶם עַל שָׁקֶר קרוב זמן הגאולה.
(לב) לָכֵן כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי פֹקֵד – אזכור את העוון הזה עַל שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי וְעַל זַרְעוֹ, ועונשו יהיה שלֹא יִהְיֶה לוֹ אִישׁ יוֹשֵׁב בדרך חשיבות, במושב השרים והזקנים, בְּתוֹךְ הָעָם הַזֶּה, וְלֹא יִרְאֶה בַטּוֹב אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְעַמִּי בזמן הגאולה, כשישובו ישראל מגלות בבל, נְאֻם ה', כִּי סָרָה – דבר מוסר, שאינו נכון, דִבֶּר עַל ה'.
